תחושה, רגש או מחשבה? מילון קצר לחוויה הפנימית

כותרת המאמר

מאת ד״ר סוג׳יי שמש (DVM, רפואה ווטרינרית)

המאמר מבוסס על חומרי הלימוד המקוריים של התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג, ועל מחקרים ומקורות מקצועיים נוספים המפורטים בסוף המאמר.

״אני מרגיש שלא אכפת לך ממני״

ההודעה נשלחה לפני שלוש שעות. שתי וי כחולות, ואין תשובה. בתוך כמה דקות משהו מתחיל לקרות: הבטן מתכווצת, עולה אי־שקט, ובראש מופיע המשפט ״הוא מתעלם ממני״. אחריו מגיע משפט נוסף: ״כנראה שאני לא באמת חשובה לו״. עולה תמונה שלו עסוק במשהו אחר, אולי אפילו עם מישהי אחרת, והיד כבר רוצה לקחת שוב את הטלפון ולכתוב: ״הכול בסדר?״

אם ישאלו עכשיו ״מה את מרגישה?״, התשובה עשויה להיות: ״אני מרגישה שהוא לא רוצה אותי״. יש כאן חוויה אמיתית מאוד, אבל ״הוא לא רוצה אותי״ אינו רגש. זו כבר מסקנה. הרגש אולי פחד, אולי קנאה, אולי עצב. בגוף יש כיווץ, בראש יש מחשבה, בתודעה מופיעה תמונה, בידיים יש דחף לפעול, ומתחת לכל אלה עשויה להיווצר משמעות עמוקה יותר: ״כשמישהו מתרחק ממני, סימן שאני עומדת להישאר לבד״.

כל זה יכול לקרות בתוך שניות ולהיחוות כדבר אחד. לא פלא שאנחנו קוראים לכל החבילה ״הרגשה״. בשיחה רגילה אין בכך שום בעיה, אבל כשאנחנו רוצים להבין מה באמת קורה לנו, לפעמים כדאי לפרק בעדינות את החבילה. לא כדי להיות צודקים במונחים, אלא כדי לדעת קצת יותר איפה אנחנו נמצאים.

תחושה: מה קורה בגוף עכשיו?

אם אשאל אדם ״מה אתה מרגיש בגוף?״ והוא יענה ״אני מרגיש דחוי״, אנחנו עדיין לא ממש בגוף. אם הוא אומר ״יש לחץ באמצע החזה, הבטן מכווצת והלסת שלי קשה״, הגענו לערוץ אחר של החוויה. תחושות יכולות להיות חום, קור, לחץ, כיווץ, רעד, פעימה, נימול, כבדות, קלילות, רכות, התרחבות, מתח או זרימה.

במדעי המוח ובפסיכולוגיה משתמשים במונח אינטרוספציה כדי לתאר את האופן שבו מערכת העצבים חשה, מפרשת ומשלבת אותות המגיעים מתוך הגוף. בין היתר מדובר באותות הקשורים לנשימה, פעימות הלב, מערכת העיכול, רעב, צמא וכאב. [1] לצידה קיימת פרופריוספציה, התחושה שמאפשרת לנו לדעת היכן נמצאים חלקי הגוף שלנו וכיצד הם ממוקמים ונעים במרחב. איננו צריכים להביט בכף היד כדי לדעת שהיא מונחת כרגע על הברך.

בגישת מארג התחושה היא אחד מחמשת הערוצים במודל ת.ד.ר.י.ם, ולעיתים היא שער נוח אל החוויה משום שהיא מחזירה אותנו למה שקורה עכשיו. אדם יכול לחשוב על מה שיקרה מחר או להיזכר במה שקרה לפני עשרים שנה, אבל הלחץ שהוא מרגיש כרגע בחזה מתקיים ברגע הזה.

עם זאת, חשוב לא להפוך את הגוף למגדת עתידות. כיווץ בבטן אינו הוכחה שמשהו רע עומד לקרות, דופק מהיר אינו אומר בהכרח ״אני מפחד״, ותחושת הקלה אינה הוכחה שהחלטה מסוימת היא נכונה. הגוף נותן מידע חשוב, אבל עדיין צריך להבין אותו בתוך הקשר.

רגש: לא רק ״טוב לי״ או ״רע לי״

פחד, עצב, כעס, שמחה, קנאה, בושה, אשמה, געגוע, הקלה ואכזבה הם כבר מילים מסוג אחר. גם רגש אינו מתקיים מחוץ לגוף. פחד יכול להגיע עם דופק מהיר, עצב עם כבדות וכעס עם חום ומתח, אבל התחושה הגופנית והרגש אינם אותו הדבר. אותו כיווץ בבטן יכול להופיע לפני בחינה, לפני פגישה רומנטית או בזמן ויכוח. מה שמשתנה הוא החוויה שבתוכה הוא נמצא.

לפעמים קשה מאוד לדעת איזה רגש קיים. אנחנו רק יודעים ש״לא טוב לי״, ״משהו מציק לי״ או ״אני מוצף״. גם זו התחלה. מחקר על הבחנה רגשית, emotion differentiation או emotional granularity,  בודק עד כמה אנשים מסוגלים להבחין בין רגשות שונים במקום לחוות אותם רק כ״טוב״ ו״רע״. מחקרים מצאו כי יכולת גבוהה יותר להבדיל בין רגשות קשורה בממוצע לדפוסים מסתגלים יותר של ויסות והתמודדות. [2][[3

אבל אין צורך להפוך את הדיוק למבחן חדש. אדם אינו ״מווסת יותר״ משום שהוא יודע לבחור את המילה המושלמת מתוך גלגל רגשות. לפעמים ״אני חושב שיש כאן גם פחד וגם משהו שדומה לעצב, אבל אני לא בטוח״ הוא תיאור מדויק ועמוק יותר מאבחנה נחרצת. המטרה אינה להצליח לקרוא לרגש בשם, אלא להתקרב אליו מספיק כדי להכיר אותו.

מחשבה ומשמעות: מה קרה, ומה אני מספר לעצמי שקרה?

״הוא לא ענה לי״ הוא תיאור של אירוע. ״הוא מתעלם ממני בכוונה״ היא כבר מחשבה או פרשנות. ״לא אכפת לו ממני״ היא משמעות שאני נותן להתנהגות שלו, ו״בסוף תמיד עוזבים אותי״ היא משמעות רחבה עוד יותר, אולי כבר חלק מן הסיפור שאני מספר על מערכות יחסים ועל עצמי.

מחשבות מופיעות במהירות כה גדולה עד שקל לחוות אותן כמציאות עצמה: ״כולם מסתכלים עליי״, ״היא בטח כועסת״, ״אני אכשל״, ״אני לא מספיק מושך״ או ״אם אמרתי לא, אני אנוכי״. ייתכן שחלק מהמחשבות נכונות, חלקן עשויות להיות שגויות, ולפעמים אין לנו כרגע דרך לדעת. מה שחשוב הוא לזכור שהמחשבה אמיתית כמחשבה שמופיעה בי, אבל זה עדיין לא אומר שהתוכן שלה הוא עובדה.

במודל ת.ד.ר.י.ם אין ערוץ נפרד בשם ״מחשבה״. רוב המחשבות המילוליות שייכות לערוץ המשמעות, המקום שבו אנחנו מפרשים את החוויה, יוצרים אמונות, מסיקים מסקנות ומספרים לעצמנו סיפור על מה שקורה. לצורך ההתבוננות היומיומית אני אוהב בכל זאת להפריד לרגע בין שתי שאלות: מה המשפט שעובר לי בראש, ומה הוא אומר לי על עצמי, על האחר או על העולם?

למשל: ״הוא לא התקשר״. המחשבה היא ״הוא שכח ממני״. המשמעות יכולה להיות ״אני לא מספיק חשוב כדי שיזכרו אותי״. לפעמים דווקא שם נמצאת שכבה ישנה וכואבת הרבה יותר מן האירוע שהתרחש היום.

לפעמים אנחנו מדברים בקול של מישהו שכבר אינו בחדר

לפעמים אנחנו מדברים בקול של מישהו שכבר אינו בחדר.

כמעט כולנו מכירים רגעים שבהם מתנהל בתוכנו ויכוח קטן. חלק אחד רוצה משהו, וחלק אחר מיד מבקר, מזהיר או אוסר עליו: ״בא לי לנוח״ פוגש את ״אתה עצלן״; ״אני רוצה להגיד שלא מתאים לי״ פוגש את ״אל תהיה קשה, היא תיפגע״; ״אני רוצה לנסות״ פוגש את ״את שוב תיכשלי״.

בגישת מארג אנחנו מתייחסים לעיתים לשיח כזה כאל גשטלט פנימי, מעין מערכת יחסים שהפכה לשיחה בתוך האדם. הרעיון הוא שחלק מן הקולות הפנימיים שלנו יכולים להתפתח מתוך יחסים ודפוסי תקשורת שחווינו שוב ושוב. למשל, ביקורת ששמענו לאורך זמן מאדם משמעותי עשויה בהמשך להפוך לקול ביקורתי פנימי, גם כאשר אותו אדם כבר אינו נמצא לידנו.

אין פירוש הדבר שכל מחשבה ביקורתית היא ״הקול של אמא״, או שכל קונפליקט פנימי הוא שחזור של הילדות. אבל לפעמים שווה לעצור ולשאול: האם זו עמדה שאני באמת מחזיק היום, או משפט ששמעתי כל כך הרבה פעמים עד שהוא נעשה חלק מן הדרך שבה אני מדבר אל עצמי?

השאלה הזאת יכולה ליצור הפרדה חשובה בין מחשבה שיש לי לבין מי שאני.

גם ״אני מרגיש מכוער״ אינו תחושת גוף

הבלבול בין תחושה למשמעות בולט במיוחד ביחסים שלנו עם הגוף. ״אני מרגישה שמנה״, ״אני מרגיש מכוער״ או ״הגוף שלי דוחה״ אינם תיאורים של תחושות גופניות. אלה שיפוטים, מחשבות ומשמעויות שאנחנו מחזיקים ביחס לגוף.

מתחת להם יכולה להיות חוויה אחרת לגמרי. אולי יש בושה או פחד מדחייה. אולי מופיע כיווץ בבטן כשאנחנו עומדים מול המראה. אולי יש רצון להסתיר חלק מסוים בגוף, או דימוי של איך ״הייתי אמור להיראות״. החלק העוסק בקבלת הגוף בפרק 5 של מארג מביא מבט טנטרי שמזמין יחס אחר לגוף: פחות מאבק ושיפוט, ויותר אפשרות להיות איתו בקשר כחבר ולא כאויב.

זו עמדה טנטרית וחווייתית, לא ממצא מדעי. אבל היא מציעה שאלה יפה: מה היה משתנה אילו במקום לשאול מיד ״האם הגוף שלי מספיק יפה?״ הייתי שואל ״איך זה לחיות בתוך הגוף שלי עכשיו?״ יש פער גדול בין הערכת המראה של הגוף לבין החוויה של להיות בגוף.

דימוי: לפעמים החוויה חושבת בתמונות

לא כל דבר שמתרחש בתודעה מגיע כמשפט. לפעמים עולה תמונה: פנים של אדם, מסדרון ישן, דלת נסגרת, תמונה של עצמי עומד לבד. ולפעמים זה אפילו לא מראה מציאותי אלא מטאפורה: ״יש לי אבן על החזה״, ״אני מרגישה בתוך כלוב״, ״הכול נראה כמו ערפל״ או ״יש חומה בינינו״.

מודל ת.ד.ר.י.ם נותן לדימוי ערוץ בפני עצמו. בפרק 29 של מארג הדימוי מתואר לא רק כתמונה חזותית, אלא גם כמטאפורה, צליל, ייצוג חושי או סמל. הפרק גם מדגיש שאין צורך למהר לפרש כל דימוי או להחליט מה הוא ״מסמל״. מחקר קוגניטיבי מצביע על כך שדימויים מנטליים יכולים לעורר תגובות רגשיות משמעותיות ולעיתים חזקות יותר מייצוג מילולי של אותו תוכן. [4]

כאן יש הבחנה חשובה במיוחד: דימוי אינו בהכרח זיכרון. תמונה שעולה בתודעה יכולה להיות זיכרון, פנטזיה, מטאפורה, פחד לגבי העתיד, אסוציאציה או שילוב ביניהם. אם אדם אומר ״אני רואה כאילו שער סגור״, לא צריך למהר לומר שהשער הוא אמא, גבולות או טראומה. אפשר קודם להתעניין במה יש בשער, איך האדם מרגיש כשהוא רואה אותו, מה קורה בגוף והאם יש רצון להתקרב אליו או להתרחק. הדימוי יכול לפתוח דלת לחוויה בלי שאנחנו נצטרך לפרוץ אותה באמצעות פירוש.

דחף: מה משהו בי רוצה לעשות?

יש רגעים שבהם עוד לא ברור לנו מה אנחנו מרגישים, אבל ברור מאוד מה הגוף רוצה לעשות: לברוח, להתקרב, לדחוף, לחבק, לסגור את הדלת, להתחבא, לצעוק, לשתוק, להושיט יד או לבדוק שוב את הטלפון.

זהו ערוץ היצר או הדחף בת.ד.ר.י.ם. הוא מתייחס לכיוון שהתנועה הפנימית שלנו מבקשת לקבל, גם כשאנחנו עדיין לא פועלים. לפעמים עולה רצון להתרחק או להגן על עצמנו, ובפעמים אחרות להתקרב, לגעת, לבקש תמיכה או לחפש שייכות.

ההבחנה הזאת חשובה משום שדחף אינו הוראה. אפשר להרגיש רצון לצעוק בלי לצעוק, לחוש רצון לברוח ולבחור להישאר, או לרצות להתקרב למישהו ולגלות שלא מתאים לפעול על הרצון הזה. ברגע שבו אני מסוגל לומר ״יש בי דחף״ במקום ״אני חייב לעשות את זה״, נוצר מרווח, ובתוך המרווח הזה יש בחירה.

ת.ד.ר.י.ם: מפה, לא חמש מגירות

בגישת מארג אני משתמש במודל ת.ד.ר.י.ם כמפה של חמישה ערוצים: תחושה, דימוי, רגש, יצר או דחף ומשמעות. המודל פותח בגישת מארג מתוך העיקרון של מודל SIBAM של פיטר לוין, מייסד Somatic Experiencing, והותאם לשפה ולמסגרת של מארג.

• תחושה: מה קורה בגוף.
• דימוי: איזו תמונה, מטאפורה, זיכרון או ייצוג פנימי מופיעים.
• רגש: מהי האיכות הרגשית של החוויה.
• יצר או דחף: לאן משהו בי רוצה לנוע ומה הוא רוצה לעשות.
• משמעות: מה אני מבין מכל זה ומה החוויה אומרת לי על עצמי, על האחר או על העולם.

חשוב להדגיש שזו מפת עבודה, לא טענה שהמוח האנושי באמת מחולק לחמישה ערוצים נפרדים. החוויה עצמה אינה מסודרת כך. כשאני פוחד יכולים להופיע בו־זמנית כיווץ בבטן, תמונה של משהו רע שקורה, רגש של פחד, רצון לברוח והמחשבה ״אני בסכנה״. אנחנו מפרידים ביניהם לרגע רק כדי שנוכל לראות אותם.

אפשר לחשוב על כך כמו כמה שכבות שקופות של אותה תמונה. כל שכבה מגלה משהו אחר, אבל כולן שייכות לאותה תמונה.

לכל אחד מאיתנו יש ערוצים שהוא מכיר טוב יותר

אצל כל אחד מאיתנו יש ערוצים שנגישים יותר וערוצים שנגישים פחות. יש אדם שיכול להסביר במשך שעה למה הוא עושה כל דבר, אבל כאשר שואלים אותו מה הוא מרגיש בגוף הוא נעשה שקט. אדם אחר יודע לתאר לפרטי פרטים את התחושות שלו, אבל מתקשה לומר אם הוא עצוב, כועס או מפחד. יש מי שחושב בעיקר בתמונות, יש מי שמזהה מיד מה הוא רוצה לעשות, ויש מי שממהר למשמעות: להבין, להסביר ולבנות סיפור עוד לפני שהספיק להרגיש מה קורה בו.

אין ערוץ טוב יותר או נכון יותר. השאלה המעניינת היא עד כמה אנחנו מסוגלים לנוע ביניהם, ולפגוש את עצמנו ביותר מדרך אחת.

אין ערוץ טוב יותר. גם אין צורך להפוך אדם גופני ל״יותר שכלי״ או אדם אנליטי ל״יותר רגשי״. השאלה המעניינת היא האם יש לי יותר מדרך אחת לפגוש את עצמי. אם אני תמיד בורח אל ההסבר, אולי לפעמים יהיה מעניין לבדוק מה קורה בגוף. אם אני מוצף בתחושות בלי יכולת להבין אותן, אולי המילים יוכלו לעזור. אם רגש מסוים משתלט על הכול, אולי הדימוי או הדחף יאפשרו לראות בו עוד משהו.

הגמישות לעבור בין הערוצים עשויה להיות חשובה יותר משליטה מושלמת באחד מהם.

לתת שם יכול לעזור, אבל לא חייבים לפתור את עצמנו במילים

יש רעיון פופולרי שלפיו אם רק ניתן שם מדויק לרגש, הוא יירגע. יש בו גרעין של אמת, אבל המציאות מורכבת יותר. מחקרים על affect labeling, מתן שם לרגש, מצאו שבמצבים מסוימים עצם הניסוח במילים יכול להשפיע על התגובה הרגשית. [5] אבל זה אינו אומר שכל חוויה צריכה לקבל מיד תווית.

לפעמים הניסיון למצוא את המילה הנכונה הופך בעצמו לדרך לברוח מן החוויה: ״זה פחד? חרדה? חשש? מתח? בושה?״, ובינתיים איבדנו את מה שהתרחש. אפשר לפעמים לומר ״אני לא יודע בדיוק מה הרגש, אבל משהו מתכווץ לי בגרון״, ״יש בי משהו עצוב, ואני עדיין לא יודע על מה״, או אפילו ״אני לא מצליח להרגיש כמעט כלום עכשיו״. גם אלה תיאורים מדויקים.

השפה אמורה לשרת את החוויה, לא להכריח אותה להתאים למילון.

לא כל תחושה צריכה להפוך לסיפור

גם בכיוון ההפוך קיימת סכנה. בעבודה גופנית קל להתאהב ברעיון שהגוף תמיד מחזיק אמת עמוקה יותר מן החשיבה, אבל גם זה פשטני. לפעמים כאב בכתף הוא פשוט כאב בכתף, הלב פועם מהר כי עלינו במדרגות, והבטן מכווצת כי לא אכלנו. לא כל רעד הוא טראומה, לא כל תחושה היא זיכרון ולא כל דימוי הוא מסר סמוי.

Somatic Experiencing,  שממנו התפתח גם מודל SIBAM, צבר מחקר ראשוני ומבטיח, אך סקירת הספרות מצאה שאיכות המחקרים עדיין מעורבת ונדרש מחקר מבוקר ועצמאי נוסף. [6] לכן אני אוהב את ת.ד.ר.י.ם דווקא כמפת סקרנות, לא כמכונת פירוש.

אנחנו יכולים להקשיב לגוף בלי להעניק לו כוחות נבואיים, להקשיב למחשבה בלי להאמין לכל מילה שלה, להקשיב לרגש בלי לציית לו ולהקשיב לדחף בלי לבצע אותו.

אותה הודעה, עכשיו עם מפה

נחזור להודעה שלא נענתה. במקום ״אני מרגישה שהוא כבר לא רוצה אותי״, אפשר לרגע לפתוח את המפה. יש לחץ בחזה וחוסר שקט בבטן. עולה תמונה שלו מתרחק. יש פחד וקצת כעס. קיים דחף לשלוח עוד הודעה ולבדוק מיד מה קורה. המחשבה היא ״הוא מתעלם ממני״, והמשמעות שמתחתיה יכולה להיות ״אם הוא לא עונה, כנראה שאני לא חשובה לו ואולי הקשר בסכנה״.

לא פתרנו דבר. אנחנו עדיין לא יודעים מדוע הוא לא ענה. אבל משהו השתנה. במקום אמת אחת גדולה ומפחידה, יש עכשיו כמה חלקים. אני יכול לבדוק את העובדות בלי לבטל את הרגש, להרגיש את הפחד בלי לשלוח מיד חמש הודעות ולהכיר בכיווץ בגוף בלי להחליט שהוא מוכיח שהקשר נגמר.

ואולי, כאשר הוא סוף סוף יענה ויכתוב ״הייתי בישיבה, סליחה״, אוכל גם לראות עד כמה רחוק הסיפור שלי כבר הספיק לנסוע בזמן שהטלפון היה שקט.

קצת יותר מקום בתוך מה שאנחנו מרגישים

המטרה של שפה פנימית מדויקת אינה להפוך אותנו למנתחים של עצמנו. איננו צריכים לעבור בעולם ולתקן זה את זה: ״רגע, זו לא תחושה אלא משמעות״. לפעמים צריך פשוט לבכות, לכעוס או לא לדעת.

אבל ברגעים שבהם אנחנו לכודים בתוך חוויה, ההבחנה יכולה ליצור מרחב. מה הגוף מרגיש? איזה רגש נמצא כאן? איזו תמונה עולה? מה אני רוצה לעשות? מה המשפט שרץ לי בראש, ומה כל זה אומר לי?

לא תמיד נענה על כל השאלות, וגם לא צריך. לפעמים נמצא רק דבר אחד: ״יש לי עכשיו לחץ בחזה״. זה מספיק כדי להתחיל.

החופש אינו נולד מכך שאנחנו מפסיקים להרגיש. הוא מתחיל לעיתים כאשר החוויה מפסיקה להיות גוש אחד שאין לנו דרך להתמצא בו. כשיש לנו מפה, אנחנו עדיין נמצאים בתוך הארץ, אבל יש לנו קצת יותר מושג איפה אנחנו.

על המחבר

ד״ר סוג׳יי שמש (DVM – Doctor of Veterinary Medicine) הוא מייסד גישת מארג ומייסד אלמ״א. הוא מנחה ותיק בתחומי המיניות, הזוגיות, הטנטרה והעבודה הגופנית־רגשית. עבודתו משלבת טנטרה, מדיטציה, תנועה, נשימה, גשטלט, קונסטלציה משפחתית, החוויה הסומטית ושיטות נוספות לעבודה עם טראומה, גוף, מיניות, רגש ותודעה.

חשוב לדעת

המאמר מספק מידע כללי ואינו תחליף לייעוץ רפואי, נפשי או זוגי המותאם באופן אישי. אין להפסיק או לשנות טיפול תרופתי ללא התייעצות עם בעל המקצוע המטפל.

מקורות והעמקה

מקורות מתוך חומרי הלימוד של התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 29, טראומה: מודל ת.ד.ר.י.ם, מפת החוויה בגישת מארג״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 5, גשטלט פנימי, קבלת הגוף״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

מחקרים ומקורות מקצועיים נוספים

[1] Khalsa, S. S., Adolphs, R., Cameron, O. G., et al. (2018). Interoception and Mental Health: A Roadmap. Biological Psychiatry: Cognitive Neuroscience and Neuroimaging, 3(6), 501-513. https://doi.org/10.1016/j.bpsc.2017.12.004

[2] Thompson, R. J., Springstein, T., & Boden, M. (2021). Gaining clarity about emotion differentiation. Social and Personality Psychology Compass, 15(3), e12584. https://doi.org/10.1111/spc3.12584

[3] Seah, T. H. S., & Coifman, K. G. (2022). Emotion differentiation and behavioral dysregulation in clinical and nonclinical samples: A meta-analysis. Emotion, 22(7), 1686-1697. https://doi.org/10.1037/emo0000968

[4] Holmes, E. A., & Mathews, A. (2010). Mental imagery in emotion and emotional disorders. Clinical Psychology Review, 30(3), 349-362. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2010.01.001

[5] Torre, J. B., & Lieberman, M. D. (2018). Putting Feelings Into Words: Affect Labeling as Implicit Emotion Regulation. Emotion Review, 10(2), 116-124. https://doi.org/10.1177/1754073917742706

[6] Kuhfuß, M., Maldei, T., Hetmanek, A., & Baumann, N. (2021). Somatic experiencing: effectiveness and key factors of a body-oriented trauma therapy: a scoping literature review. European Journal of Psychotraumatology, 12(1), 1929023. https://doi.org/10.1080/20008198.2021.1929023

מאמרים נוספים מאת סוג׳יי שמש

• כשהגוף נשאר בכוננות: להבין עוררות, קיפאון וניתוק
• מיניות אחרי טראומה: להחזיר בחירה, קצב וביטחון
• מציפייה סמויה לבקשה ברורה: לדבר על צרכים בזוגיות

לקריאה נוספת באלמ״א