מיניות אחרי טראומה: להחזיר בחירה, קצב וביטחון

כותרת המאמר

מאת ד״ר סוג׳יי שמש (DVM, רפואה ווטרינרית)

המאמר מבוסס על חומרי הלימוד המקוריים של התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג, ועל מחקרים ומקורות מקצועיים נוספים המפורטים בסוף המאמר.

כשהראש אומר ״כן״ והגוף פתאום נעצר

דמיינו רגע אינטימי בין שני אנשים שאוהבים זה את זה. המגע רצוי. אין איום בחדר. אולי האדם שחווה טראומה אפילו יזם את הקרבה.

ואז משהו משתנה.

הנשימה נעצרת מעט. הגוף מתקשה. המבט מתרחק. התחושה שהייתה נעימה לפני רגע נעשית פתאום יותר מדי. לפעמים עולה צורך לברוח, לפעמים אין שום יכולת לזוז, ולפעמים האדם ממשיך להשתתף במגע אבל מרגיש כאילו הוא צופה בעצמו מבחוץ.

אחר כך יכולה להגיע השאלה המכאיבה: ״אבל רציתי את זה. למה הגוף שלי הגיב כאילו לא רציתי?״

זו אחת הסתירות המבלבלות ביותר במיניות אחרי טראומה. אנחנו רגילים לחשוב שאם ההווה בטוח, הגוף אמור לדעת שהוא בטוח. אבל תגובות אנושיות אינן פועלות תמיד לפי ההיגיון הזה. טראומה עשויה להיות קשורה לדריכות, הימנעות, ניתוק, קושי באמון ובקרבה ולתגובות חזקות לגירויים המזכירים את מה שהיה. אצל חלק מהאנשים הדבר מופיע גם בתוך מיניות ואינטימיות.

חשוב לא פחות לומר את ההפך: לא כל מי שחווה טראומה יפתח קושי מיני, ולא כל קושי מיני נובע מטראומה. אנשים רבים מתאוששים מאירועים קשים ללא תסמינים ממושכים. גם כאשר יש קושי בחשק, בעוררות, בכאב או בקרבה, יכולות להיות לו סיבות רפואיות, זוגיות, הורמונליות, תרופתיות או אחרות. טראומה היא אפשרות שראוי לברר ברגישות, לא תשובה שיש להניח מראש.

לטראומה אין חתימה מינית אחת

קל לדמיין שטראומה מינית תוביל להתרחקות ממין. זה אכן קורה אצל חלק מהאנשים, אבל התמונה רחבה הרבה יותר.

סקירה שיטתית של 43 מחקרים בקרב אנשי צבא ויוצאי צבא מצאה קשר בין PTSD לבין סיכון מוגבר לקשיים מיניים, ובעיקר לתפקוד מיני כללי, חשק, שביעות רצון מינית ומצוקה סביב המיניות. עם זאת, הקשרים לעוררות, אורגזמה, כאב ותדירות הפעילות המינית היו הרבה פחות עקביים. חשוב גם לזכור שרוב המחקרים בסקירה נעשו באוכלוסיות צבאיות, ולכן אי אפשר להשליך מהם באופן פשוט על כל מי שחווה טראומה. [1[

גם אחרי פגיעה מינית אין מסלול אחד. יש אנשים שמתרחקים ממגע וממין, יש מי שחווים ירידה בחשק או כאב, ויש מי שמגבירים פעילות מינית. אצל חלקם זו יכולה להיות דרך לחפש שליטה, להתרחק מרגש מכאיב או להתמודד עם מצוקה. [[2

זוהי הבחנה חשובה, וכשאני פוגש מקרים כאילו בקליניקה, אני משתדל לא לשאול רק ״האם האדם פעיל מינית?״, אלא גם: מה קורה לו בתוך המיניות? האם הוא נוכח? האם הוא מרגיש את עצמו? האם הוא יודע מה נעים לו ומה כבר אינו נעים? האם יש לו חופש לבחור?

אדם יכול לקיים הרבה יחסי מין ולהרגיש רחוק מאוד מעצמו. אדם אחר יכול לבחור בתקופה ללא מין ולהרגיש דווקא מחובר, חופשי ושלם.

לכן החלמה מינית אינה נמדדת בכמות הסקס.

קיפאון אינו הסכמה

אחת התגובות החשובות להבין בהקשר הזה היא קיפאון.

בשפה היומיומית משתמשים במילה ״קיפאון״ לתיאור מגוון רחב של מצבים. במחקר קיים גם מצב מוגדר יותר הנקרא tonic immobility, – קיפאון טוני. זו תגובה לא רצונית העשויה להופיע תחת פחד קיצוני ותחושת חוסר מוצא, ולכלול עיכוב של תנועה ולעיתים גם קושי להפיק קול. סקירה שיטתית ומטא־אנליזה של 27 מחקרים מצאה קשר בין חומרת הקיפאון הטוני בזמן אירוע טראומטי לבין חומרת תסמיני PTSD לאחר מכן. התגובה נמצאה במיוחד בהקשרים של אלימות בין־אישית. [3[

לא כל עצירה בזמן מגע היא קיפאון טוני, ולא נכון לאבחן אדם מתוך רגע אחד. אבל העיקרון חשוב מאוד: חוסר התנגדות אינו הסכמה.

אדם יכול לא לומר ״לא״ משום שהוא מפחד. הוא יכול לרצות שהמצב ייפסק ולא להיות מסוגל לדבר. הוא יכול לרצות לשמור על הקשר ולכן לרצות את האדם שמולו במקום להרגיש את הגבול שלו. הוא יכול להיות מבולבל, להתנתק או פשוט לקפוא.

זו גם אחת הסיבות לכך שהסכמה מינית אינה יכולה להישען רק על השאלה האם האדם האחר התנגד. הסכמה דורשת אפשרות ממשית לבחור, להגיב ולשנות את ההחלטה.

וגם עוררות אינה הסכמה

יש עוד בלבול שעלול להיות מכאיב במיוחד אחרי טראומה: הגוף יכול להגיב מינית גם כאשר האדם אינו רוצה את המתרחש.

זקפה, רטיבות, תחושה גניטלית ואפילו תגובות אחרות של עוררות אינן הצבעה בקלפי. מטא־אנליזה גדולה של מחקרים שבדקו במקביל עוררות גופנית ועוררות סובייקטיבית מצאה שההתאמה ביניהן רחוקה מלהיות מלאה. [[4

לכן תגובה גופנית אינה מוכיחה רצון, הנאה או הסכמה.

הדבר חשוב במיוחד עבור אנשים שנשאו במשך שנים בושה או בלבול משום שגופם הגיב במהלך חוויה שלא רצו בה. הגוף יכול להגיב לגירוי. הבחירה היא דבר אחר.

גם הכיוון ההפוך אפשרי: אדם יכול לרצות קרבה ומיניות בכל לבו, ובאותו רגע הגוף אינו מתעורר כפי שהיה רוצה.

בגישת מארג אני מבחין בין משיכה, חשק, עוררות וההתנהגות שאנחנו בוחרים בה. הם משפיעים זה על זה, אבל אינם אותו דבר. ההבחנה הזאת נעשית חשובה עוד יותר אחרי טראומה, משום שהיא מאפשרת להפסיק לחפש אמת אחת בתוך תגובה גופנית ולחזור לשאלה האנושית הפשוטה יותר: ״מה אני רוצה עכשיו?״

הגוף מספר משהו, אבל הוא אינו עד היסטורי

בעבודה סומטית אנחנו משתמשים לעיתים בביטוי ״זיכרון גופני״. זה יכול להיות ביטוי מועיל, אם משתמשים בו בזהירות.

אדם יכול להרגיש כיווץ כאשר מישהו מתקרב אליו, להיבהל מריח מסוים, לחוש דופק מואץ בזמן מגע או לגלות שהנשימה משתנה בלי שהוא יודע להסביר מדוע. אפשר להבין תגובות כאלה כחלק מדפוסי למידה, אסוציאציות ותגובות גוף שנוצרו מתוך חוויות קודמות.

אבל מכאן אסור לעשות קפיצה נוספת ולומר: ״אם הגוף מגיב כך, בוודאי קרה לך משהו מסוים״.

הזיכרון האנושי אינו הקלטה מושלמת. זיכרונות אמיתיים יכולים לחזור לאחר זמן, אבל מחקר הזיכרון מראה גם שזיכרונות מושפעים מהקשר, מציפיות, ממידע מאוחר יותר ומסוגסטיה. סקירה עדכנית על זיכרונות טראומטיים שחזרו לאחר תקופה מדגישה במיוחד את ההבדל בין זיכרון שעולה באופן ספונטני לבין ניסיון מכוון ״לחלץ״ זיכרון באמצעות תהליך סוגסטיבי. [[5

לכן תחושה בגוף ראויה להקשבה, אבל היא אינה הוכחה משפטית או היסטורית לאירוע שלא זכור.

אפשר לומר: ״משהו קורה בי עכשיו״, בלי למהר לקבוע מה בדיוק קרה אז.

בעיניי זו אינה החלשה של העבודה עם הגוף. להפך. היא מאפשרת להקשיב לגוף בלי להכריח אותו לספר סיפור שאיננו יודעים אם הוא נכון.

לפעמים השינוי החשוב ביותר הוא היכולת לעצור

כאשר אנשים רוצים לשקם את המיניות אחרי טראומה, יש פיתוי מובן לחפש סימנים של התקדמות: יותר חשק, יותר מגע, יותר פתיחות, יותר אורגזמות, יותר יכולת להתמסר.

אבל לפעמים אחד מסימני ההחלמה הראשונים נראה בדיוק הפוך.

אדם שבעבר המשיך במגע אף שכבר לא היה לו נעים אומר פתאום: ״רגע, אני רוצה לעצור״.

אישה שהייתה רגילה לרצות את בן זוגה מגלה שהיא יכולה לומר: ״לא היום״, בלי להיעלם ובלי להסביר במשך חצי שעה מדוע.

אדם שהיה מתנתק בזמן מגע שם לב מוקדם יותר שמשהו השתנה ומבקש לעבור למשהו אחר.

מבחוץ יש כאן אולי ״פחות מיניות״. מבפנים התרחשה תנועה עצומה: חזרה הבחירה.

עקרונות של טיפול מודע טראומה מדגישים בדיוק את המרכיבים האלה: ביטחון פיזי ורגשי, שקיפות, שיתוף פעולה, העצמה, קול ובחירה. [[6

על פי גישת מארג אנו רואים בגבול לא מכשול לאינטימיות אלא אחד התנאים שלה. כאשר אני יודע שאוכל לעצור, קל יותר לבדוק אם אני רוצה להתקרב. כאשר ״לא״ אפשרי באמת, גם ל״כן״ יש יותר משמעות.

להחזיר את ההווה אל החדר

טראומה יכולה ליצור רגעים שבהם משהו מן העבר נוכח מאוד בתוך ההווה. האדם יודע מי נמצא מולו, אבל חלק מן החוויה מגיב כאילו סכנה ישנה חזרה.

אחת ההבחנות שאני מוצא כמועילה במיוחד היא האפשרות להחזיק שני דברים יחד: כן, משהו קרה בעבר. וכן, אני נמצא כאן עכשיו.

במיניות, ההווה בנוי מפרטים קטנים מאוד. מי נמצא איתי? האם אני יכול לראות את פניו? האם אני יודע מה אנחנו עומדים לעשות? האם אני יכול לבקש שינוי? האם האדם שמולי יכבד עצירה בלי להיעלב ובלי לנסות לשכנע אותי? האם אני מרגיש שיש לי מוצא?

הכוונה אינה להפוך כל מפגש אינטימי לסדרת בדיקות. להפך. כאשר נבנה מספיק אמון בכך שהגבול יכובד, הצורך לפקח על הגבול כל הזמן יכול לפחות.

במובן הזה, ביטחון אינו הבטחה שלעולם לא תעלה תגובה טראומטית. ביטחון הוא גם הידיעה שאם משהו ישתנה, אפשר יהיה לפגוש אותו.

ומה יכול בן או בת הזוג לעשות?

כשאדם שאנחנו אוהבים קופא, מתרחק או מאבד חשק, קל מאוד לקחת את זה באופן אישי.

״את כבר לא נמשכת אליי?״״עשיתי משהו לא בסדר?״״אבל לפני רגע רצית.״״מתי כבר נוכל לחזור להיות כמו פעם?״

אלה שאלות אנושיות, אבל ברגע של הצפה הן עלולות להוסיף עוד משימה: עכשיו האדם צריך גם לנהל את התגובה שלו וגם להרגיע את בן או בת הזוג.

ברגע כזה בדרך כלל מועיל יותר לעצור קודם. לא לחפש מיד הסבר. לא לדרוש החלטה על המשך הערב. אפשר לומר משהו פשוט כמו: ״עצרנו. אין צורך להמשיך. מה מתאים לך עכשיו?״

אחר כך, בזמן רגוע יותר, אפשר לדבר.

בן או בת הזוג יכולים להיות שותפים משמעותיים ביצירת מרחב בטוח, אבל הם אינם אמורים להפוך למטפלים. אין צורך לחקור מה מקור הטריגר, לחפש זיכרונות או לנסות ״לשחרר״ טראומה דרך המיניות. לפעמים הדבר האוהב ביותר הוא דווקא להסכים שלא לדעת, להקשיב למה שמתאים עכשיו ולתת לקצב להשתנות.

גם האדם שנושא את הטראומה אינו חייב להפוך כל רגע זוגי לשיעור על עברו. מותר לו לרצות מגע בלי להסביר הכול. מותר לו לעצור בלי להוכיח מדוע. ומותר גם לבן או לבת הזוג להביא את הצרכים, הקושי והגעגוע שלהם, כל עוד אלה אינם הופכים ללחץ לקבלת מין.

לא לפרוץ את השער

בעולמות של גוף, טנטרה והתפתחות אישית יש לעיתים הערכה רבה לעוצמה: נשימה חזקה יותר, חוויה עמוקה יותר, יותר אנרגיה, יותר התמסרות, מעבר דרך הפחד.

בטראומה, ההנחה ש״יותר חזק הוא יותר מרפא״ עלולה להיות בעייתית.

אחת ההבחנות המרכזיות שאני מלמד היא שאין צורך לפרוץ הגנה כדי להגיע לריפוי. אם הגוף למד להתכווץ, לקפוא או להתנתק, אנחנו יכולים להתייחס לתגובה הזאת כניסיון הסתגלות והגנה, גם אם כיום היא כבר מגבילה את האדם.

המטרה אינה לנצח את הגוף.

לפעמים הדרך חזרה עוברת דווקא דרך פחות: פחות גירוי, פחות זמן, פחות ציפייה, פחות צורך להגיע לאנשהו.

גם עבודה עם נשימה, תנועה, מדיטציה או מגע אינה חייבת להיות אינטנסיבית כדי להיות משמעותית. אדם אחד יחווה נשימה עמוקה כמיטיבה, ואצל אחר היא עלולה לעורר אי נוחות או תחושת הצפה. לכן הקצב עצמו הוא חלק מן העבודה.

במבט טנטרי אפשר לדבר על חזרה של זרימה בין מיניות, לב ונוכחות, או על האפשרות לפגוש את העונג שוב ככוח חיים ולא כמקום של סכנה. זו שפה חווייתית ורוחנית שיכולה להיות משמעותית מאוד לאנשים מסוימים. היא אינה הסבר נוירולוגי לטראומה ואינה תחליף לטיפול מבוסס ראיות כאשר קיים PTSD.

לא כל טיפול בטראומה מטפל גם במיניות

כאשר קיימים תסמיני PTSD משמעותיים, קיימים טיפולים פסיכולוגיים מבוססי מחקר. ההנחיות הקליניות של משרד החיילים המשוחררים ומשרד ההגנה האמריקאיים ממליצות במיוחד על שלוש פסיכותרפיות ממוקדות טראומה: CPT, עיבוד קוגניטיבי; PE, חשיפה ממושכת; ו־EMDR.  הבחירה ביניהן צריכה להתאים לאדם, להעדפותיו ולנסיבותיו. [7[

אבל כאן יש נקודה חשובה: טיפול מוצלח ב־PTSD  אינו מבטיח שכל הקשיים המיניים ייעלמו מעצמם.

מטא־אנליזה של מחקרים שבהם נבדקו נשים עם PTSD בעקבות טראומה מינית מצאה שהטיפולים שנבדקו ל־PTSD  לא הראו יתרון ברור על קבוצות הביקורת במדדים של קשיים מיניים. מספר המחקרים היה קטן ולכן אי אפשר להסיק מכך שטיפול בטראומה אינו משפיע על מיניות, אבל הממצא מזכיר שמיניות עשויה להזדקק גם להתייחסות ישירה ולא רק להיחשב סימפטום שייעלם כאשר הטראומה תטופל. [8[

לעיתים נכון לשלב טיפול טראומה עם טיפול מיני, טיפול זוגי או עבודה רפואית, בהתאם לקושי. אם יש כאב בזמן יחסי מין, שינוי משמעותי בתפקוד המיני, ירידה בתחושה או סימפטום גופני אחר, חשוב לא להניח שהוא ״רק טראומה״. יש מקום גם לבירור רפואי מתאים.

גם תרופות מסוימות המשמשות לטיפול ב־ PTSD, חרדה או דיכאון יכולות להשפיע על החשק והתפקוד המיני. אם מופיע שינוי כזה, כדאי לדבר עליו עם בעל המקצוע שרשם את התרופה ולא לשנות טיפול באופן עצמאי.

לא לחזור למיניות שהייתה, אלא למצוא את המיניות שאפשר לחיות בה עכשיו

לפעמים אדם מגיע להנחיה עם יעד שנשמע מובן לחלוטין: ״אני רוצה לחזור להיות כמו שהייתי לפני מה שקרה״.

אולי זה יקרה. אבל לא תמיד זו הדרך היחידה למדוד החלמה.

אחרי חוויה קשה אנחנו עשויים להכיר את עצמנו מחדש. לפעמים משתנים הגבולות. לפעמים משתנה מה שמדליק אותנו. לפעמים מתגלה צורך ביותר זמן, ביותר בהירות או בצורה אחרת של קרבה. לפעמים מיניות שהייתה בעבר מהירה וספונטנית נעשית איטית ומודעת יותר. ולפעמים, אחרי תקופה ארוכה שבה כמעט לא היה רצון, מופיעה שוב סקרנות.

אין צורה אחת שהמיניות חייבת לקבל כדי להיחשב בריאה.

אולי אחת השאלות החשובות אינה ״האם חזרתי לתפקד?״ אלא ״האם המיניות שלי שוב מרגישה שלי?״

האם אני יכול להרגיש רצון בלי להיות חייב לממש אותו? האם אני יכול לקבל מגע בלי להיעלם בתוכו? האם מותר לי ליהנות? האם מותר לי לעצור גם באמצע? האם אני יכול לומר ״כן״, ״לא״, ״לאט יותר״ או ״שיניתי את דעתי״ ולדעת שהמילים האלה יכובדו?

החופש הזה אולי נשמע קטן. אבל עבור מי שהבחירה נלקחה ממנו, הוא יכול להיות לבו של השינוי.

ריפוי מיני אחרי טראומה אינו בהכרח חזרה אל המקום שבו היינו. לפעמים הוא בנייה של מקום חדש, שבו העונג אינו דורש מאיתנו לוותר על עצמנו כדי להיכנס אליו.

על המחבר

ד״ר סוג׳יי שמש (DVM – Doctor of Veterinary Medicine) הוא מייסד גישת מארג ומייסד אלמ״א. הוא מנחה ותיק בתחומי המיניות, הזוגיות, הטנטרה והעבודה הגופנית־רגשית. עבודתו משלבת טנטרה, מדיטציה, תנועה, נשימה, גשטלט, קונסטלציה משפחתית, החוויה הסומטית ושיטות נוספות לעבודה עם טראומה, גוף, מיניות, רגש ותודעה.

חשוב לדעת

המאמר מספק מידע כללי ואינו תחליף לייעוץ רפואי, נפשי או זוגי המותאם באופן אישי. אין להפסיק או לשנות טיפול תרופתי ללא התייעצות עם בעל המקצוע המטפל.

מקורות והעמקה

מקורות מתוך חומרי הלימוד של התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 10, טראומה חלק 1״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 27, מפת הקשיים המיניים ודרכי עבודה על פי גישת מארג״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 28, אוריינטציה, גבולות ויכולת התמצאות בעולם לאחר טראומה״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 67, נרשם בגוף, נשימה, טראומה וחיות״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 68, טראומה, בושה וניתוק מיני״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

מחקרים ומקורות מקצועיים נוספים

[1] Bird, E. R., Piccirillo, M., Garcia, N., Blais, R., & Campbell, S. (2021). Relationship Between Posttraumatic Stress Disorder and Sexual Difficulties: A Systematic Review of Veterans and Military Personnel. The Journal of Sexual Medicine, 18(8), 1398-1426. doi: 10.1016/j.jsxm.2021.05.011.

[2] National Center for PTSD. (2026). Sexual Assault Experienced as an Adult. U.S. Department of Veterans Affairs.

[3] Coimbra, B. M., Hoeboer, C. M., van Zuiden, M., Williamson, R. E., D'Elia, A. T., Mello, A. F., Mello, M. F., & Olff, M. (2023). The relationship between tonic immobility and the development, severity, and course of posttraumatic stress disorder: Systematic and meta-analytic literature review. Journal of Anxiety Disorders, 97, 102730. doi: 10.1016/j.janxdis.2023.102730.

[4] Chivers, M. L., Seto, M. C., Lalumière, M. L., Laan, E., & Grimbos, T. (2010). Agreement of self-reported and genital measures of sexual arousal in men and women: A meta-analysis. Archives of Sexual Behavior, 39(1), 5-56. doi: 10.1007/s10508-009-9556-9.

[5] Dodier, O., Barzykowski, K., & Souchay, C. (2023). Recovered memories of trauma as a special (or not so special) form of involuntary autobiographical memories. Frontiers in Psychology, 14, 1268757. doi: 10.3389/fpsyg.2023.1268757.

[6] Substance Abuse and Mental Health Services Administration. (2023). Practical Guide for Implementing a Trauma-Informed Approach. SAMHSA.

[7] Department of Veterans Affairs & Department of Defense. (2023). VA/DoD Clinical Practice Guideline for the Management of Posttraumatic Stress Disorder and Acute Stress Disorder.

[8] O'Driscoll, C., & Flanagan, E. (2016). Sexual problems and post-traumatic stress disorder following sexual trauma: A meta-analytic review. Psychology and Psychotherapy: Theory, Research and Practice, 89(3), 351-367. doi: 10.1111/papt.12077.

[9] Lapping-Carr, L., & Pappa, M. L. (2024). Evidence for the Impact of Stress and Trauma on Sexual Function in Women: Review and Clinical Recommendations. Obstetrics and Gynecology Clinics of North America, 51(2), 285-298. doi: 10.1016/j.ogc.2024.02.003.

מאמרים נוספים מאת סוג׳יי שמש

• מעגל ההסכמה של בטי מרטין: ללמוד לתת, לקבל, לקחת ולאפשר
• לא תמיד מתחשק לנו יחד: על פערי חשק, לחץ וחופש בזוגיות
• לא כולם נמשכים באותו אופן: להכיר את הספקטרום הא־מיני
• אחרי פגיעה בקשר: מהו תיקון ואיך בונים אמון מחדש

לקריאה נוספת באלמ״א

• כן, לא, אולי: השיחה שלפני מפגש אינטימי