מציפייה סמויה לבקשה ברורה: לדבר על צרכים בזוגיות

מאת ד״ר סוג׳יי שמש (DVM, רפואה ווטרינרית)

המאמר מבוסס על חומרי הלימוד המקוריים של התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג, ועל מחקרים ומקורות מקצועיים נוספים המפורטים בסוף המאמר.

אם הייתי צריכה לבקש, זה כבר לא שווה

אחד מבני הזוג חוזר הביתה אחרי יום ארוך. השני חיכה כל היום לשיחה, לחיבוק או לפחות לשאלה פשוטה: ״איך היה לך?״. השאלה לא מגיעה. עוברות כמה דקות, אחר כך שעה, ובפנים מתחיל להיבנות סיפור: ״הוא בכלל לא רואה אותי״. כשסוף סוף עולה הנושא, הוא כבר אינו נשמע כמו בקשה לקרבה אלא כמו כתב אישום: ״אם באמת היה אכפת לך, לא הייתי צריכה לבקש״.

הרגע הזה מוכר כמעט בכל קשר קרוב. אנחנו רוצים משהו מאוד אנושי, אבל במקום לומר אותו אנחנו מקווים שהאדם שאוהב אותנו ינחש. אם הוא מנחש, אנחנו מרגישים נראים. אם לא, האכזבה אינה רק מכך שלא קיבלנו את מה שרצינו. היא יכולה להפוך במהירות למסקנה על האהבה עצמה.

אלא שזוגיות אינה מבחן בקריאת מחשבות. אינטימיות עמוקה אינה נוצרת מכך ששני אנשים יודעים תמיד מה האחר צריך, אלא גם מן היכולת להביא את הצורך אל הקשר, לתת לו מילים ולגלות מה אפשר ליצור איתו יחד.

צורך הוא לא פקודה

כדי לדבר על צרכים בלי להסתבך בהם, כדאי להפריד בין ארבע מילים שנוטות להתערבב: צורך, רצון, בקשה ודרישה.

צורך הוא משהו שאני חווה כמשמעותי עבורי: קרבה, מנוחה, נראות, ביטחון, חופש, שותפות, מגע, הערכה או מרחב. הרצון הוא כבר צורה מסוימת שבה אני מדמיין שהצורך יקבל מענה. אם אני זקוק לקרבה, למשל, אני עשוי לרצות שנצא הערב יחד, שנשב עשרים דקות בלי טלפונים או שתיתן לי חיבוק.

בקשה היא הרגע שבו אני הופך את הרצון להצעה ברורה לאדם אחר: ״היית רוצה לשבת איתי אחרי שהילדים נרדמים ולדבר חצי שעה?״. דרישה יכולה להישמע כמעט אותו דבר מבחוץ, אבל יש לה מבחן פשוט: מה קורה אם התשובה היא ״לא״? אם הסירוב מוביל מיד לענישה, עלבון, שתיקה, אשמה או הוכחה לכך שהאחר אינו אוהב אותי, כנראה שלא באמת הייתה שם אפשרות לבחור.

ההבחנה הזאת אינה אומרת שעלינו להפסיק להזדקק זה לזה. להפך. מחקר על יחסים קרובים מתאר זוגיות כמערכת של תלות הדדית: הבחירות, הרגשות וההתנהגויות של אדם אחד משפיעים על האחר, ושותפים לקשר מביאים בחשבון גם את רווחתו של בן או בת הזוג.[3] השאלה אינה האם נצטרך זה את זה, אלא כיצד נביא את הצרכים שלנו בלי להפוך את האחר לאחראי הבלעדי עליהם.

מאיפה מגיעה הציפייה הסמויה

לפעמים הציפייה מתחילה הרבה לפני הקשר הנוכחי. על פי גישת מארג אנחנו מתבוננים בכך שחוויות מוקדמות של חוסר נראות, ביקורת, חוסר יציבות או קושי לקבל מקום לצרכים שלנו יכולות להפוך אותנו רגישים במיוחד למצבים דומים בבגרות. זה אינו אומר שכל צורך זוגי הוא ״פצע ילדות״. בני אדם זקוקים באופן טבעי לקשר, תמיכה והכרה. אבל לעיתים אירוע קטן בהווה נוגע במקום ישן ומקבל עוצמה גדולה בהרבה מן הרגע עצמו.

גם מודל האימאגו מתאר כיצד קשרים מוקדמים עשויים להשפיע על הציפיות שאנחנו מביאים לזוגיות. בגישת מארג, חשוב לא להפוך את בן או בת הזוג להורה שאמור סוף סוף להשלים את כל מה שהיה חסר. אפשר להכיר ברגישות שלנו, לשתף בה ולבקש התחשבות, ובו בזמן לזכור שהאדם שמולנו הוא אדם נפרד, עם צרכים, גבולות ומגבלות משלו.

הציפייה הסמויה נעשית מסוכנת במיוחד כשהיא הופכת לחוזה שהאחר מעולם לא חתם עליו: ״כשאני עצובה אתה אמור לעזוב הכול ולהיות איתי״, ״אם אני חשוב לך את תיזמי יותר״, ״אם אנחנו זוג אמיתי לא אמור להיות לך צורך בזמן לבד״. לעיתים אנחנו מגלים את החוזה הזה רק ברגע שבו הוא מופר.

להיות מובן הוא צורך אנושי, אבל אי אפשר לדרוש הבנה

הספרות המחקרית על אינטימיות מדגישה עד כמה משמעותית התחושה שהאדם הקרוב אלינו מבין אותנו, מאשר את החוויה שלנו ודואג לנו. במודל של רייס ושייבר, אינטימיות מתפתחת כאשר אדם חושף משהו מעולמו והאחר מגיב באופן שנתפס כמבין, מתקף ואכפתי.[1] מחקר המשך על perceived partner responsiveness, תחושת ההיענות של בן או בת הזוג, הפך את הרעיון הזה למושג מרכזי בחקר קרבה ואינטימיות.[2]

אבל יש כאן פרדוקס. דווקא משום שכל כך חשוב לנו להרגיש מובנים, קל להפוך את ההבנה לחובה: ״את חייבת להבין למה זה כל כך קשה לי״. אלא שאפשר להזמין אדם לעולמנו, להסביר, לבקש שיקשיב ואפילו לומר עד כמה הדבר חשוב לנו. אי אפשר להכריח אותו לחוות את הדברים בדיוק כמונו.

לעיתים עצם המעבר מ״אתה צריך להבין״ ל״חשוב לי שתנסה להבין״ משנה את האוויר בחדר. הצורך אינו נעשה קטן יותר, אבל הוא חדל להיות צו.

בקשה אמיתית צריכה להיות מסוגלת לשמוע גם ״לא״

כאשר אני מלמד על גבולות בריאים, אני מדגיש שיכולת לומר ״לא״ אינה אויב של אינטימיות. היא אחד התנאים לכך שה״כן״ יהיה אמיתי. כאשר אדם יודע שמותר לו לסרב, להסס או לבקש זמן, ההסכמה שלו מקבלת משמעות אחרת. היא אינה רק דרך להימנע מעימות.

לכן בקשה ברורה אינה רק ניסוח מנומס. היא עמדה פנימית. אני יכול לומר: ״אני מאוד זקוק הערב לקרבה. מתאים לך שנשב יחד?״, ולדעת שהתשובה עשויה להיות ״לא עכשיו״. זה לא אומר שהצורך שלי לא חשוב. זה אומר שגם לאדם שמולי יש מציאות פנימית משלו.

אם התשובה שלילית, אפשר להמשיך בדיאלוג: ״מתי כן יתאים?״, ״יש דרך אחרת שבה נוכל להיות קרובים?״, או ״אני שומע שאת צריכה מרחב. אני עדיין רוצה שנמצא זמן לשיחה, האם מחר בבוקר מתאים?״. הגבול של האחר אינו סוף השיחה. לעיתים הוא המקום שבו מתחיל משא ומתן אמיתי בין שני אנשים.

כשהבקשה הופכת למרדף

כאשר צורך חשוב אינו מקבל מענה, טבעי שננסה שוב. הבעיה מתחילה כשהניסיון נעשה לחוץ יותר ויותר. אחד מבני הזוג דורש שיחה, שינוי או תשובה; השני מרגיש מותקף, מוצף או נשלט ונסוג; הנסיגה נחווית כהוכחה לכך שלא אכפת לו, ולכן הדרישה מתחזקת. עכשיו יש עוד פחות מקום להקשיב.

מחקר על דפוס דרישה ונסיגה מתאר מעגל דומה. מטא אנליזה של 74 מחקרים, שכללו יותר מ־14 אלף משתתפים, מצאה קשר משמעותי בין דפוסי דרישה ונסיגה לבין תוצאות זוגיות ותקשורתיות פחות טובות.[4] אין פירוש הדבר שכל בקשה חוזרת היא בעייתית או שכל צורך במרחב הוא ״נסיגה״. החשיבות היא בתנועה המעגלית: ככל שאחד לוחץ יותר, האחר עשוי להתרחק יותר, וככל שהאחר מתרחק, הלחץ גדל.

לפעמים הדרך לצאת מן המעגל אינה להסביר טוב יותר מדוע האחר חייב להשתנות, אלא לעצור ולשאול: מה אני בעצם מבקש? האם אמרתי זאת במפורש? האם יש כאן אפשרות אמיתית לתשובה אחרת משלי?

ארבעה צעדים משיחה מעורפלת לבקשה שאפשר לענות עליה

אפשר להתחיל מן העובדה, לפני הפרשנות. במקום ״אתה אף פעם לא מתעניין בי״: ״בשלושת הערבים האחרונים חזרנו הביתה וכל אחד פנה למסך שלו״. אחר כך אפשר לומר מה קורה בי: ״אני מרגישה בודדה ומתגעגעת אלינו״. רק אז מגיע הצורך: ״חשוב לי להרגיש שיש לנו זמן שבו אנחנו באמת נפגשים״. ולבסוף בקשה קונקרטית: ״היית מוכן שמחר בערב נאכל יחד בלי טלפונים?״.

הסדר הזה מזכיר חלק מן השפה של תקשורת לא אלימה שפיתח מרשל רוזנברג: הבחנה בין תצפית, רגש, צורך ובקשה.[5] זו יכולה להיות מסגרת שימושית מאוד, אך כדאי לדייק במעמדה. קיימת ספרות מחקרית על שימוש בתקשורת לא אלימה, אך בסיס הראיות עדיין מוגבל והטרוגני. סקירת מיפוי מ־2024, למשל, מצאה שבעה מחקרים בלבד בהקשר של אנשי מקצוע במערכת הבריאות, ולא גוף מחקר רחב על טיפול זוגי.[6] לכן נכון להשתמש בה כשפה מקצועית אפשרית, לא כהבטחה מדעית לכך שנוסחה מסוימת תפתור קונפליקט.

וגם אין צורך לדבר כמו ספר לימוד. משפט כמו ״אני מתגעגע אליך. יש לך כוח לשבת איתי קצת?״ יכול להיות בקשה מצוינת. מה שהופך אותו לכזה אינו המבנה המושלם, אלא הכנות והמרחב שהוא משאיר לאחר.

לא כל דבר שאני אומר מחייב אותך להשתנות

כאשר אני מלמד זוגות על דיאלוג בריא בתוך קונפליקט, אני מדגיש הבחנה שנוגעת בדיוק לנקודה הזאת: מותר לך לומר שמשהו בהתנהגות בן/בת הזוג אשר קשה לי, בלי שהאמירה עצמה תיצור חובה להשתנות. לפעמים אנחנו צריכים קודם כול להיות מסוגלים להביא את החוויה שלנו ולהישמע, ורק אחר כך לבדוק האם יש בקשה, פתרון או שינוי שאפשר להסכים עליו.

זו עמדה עדינה. מצד אחד איני מבטל את הצורך שלי ואיני משתיק את עצמי כדי לשמור על השקט. מצד שני איני מניח שהכאב שלי נותן לי בעלות על הבחירות של האחר. אני אחראי לזהות מה קורה בי, לתת לו מילים ולבחור כיצד לפעול. את או אתה אחראים לתגובה שלכם. בתוך המרחב שבין שתי האחריויות האלה נוצרת זוגיות.

ומה אם אני לא יודע מה אני צריך?

לפעמים אין לנו בקשה ברורה מפני שגם הצורך עצמו עדיין מעורפל. אנחנו יודעים רק שמשהו לא טוב. במצב כזה כדאי להאט. גישת מארג על גבולות א י מציע לראות גם ״אולי״ כתשובה לגיטימית: סימן לכך שנדרש עוד זמן כדי להרגיש, לברר ולאסוף מידע. אותו עיקרון יכול לעבוד גם מול צורך. לא חייבים לנסח פתרון מיד.

אפשר לומר: ״אני מרגיש שמשהו חסר לי בינינו, אבל אני עדיין לא יודע בדיוק מה״. זו אינה תקשורת פחות טובה. לפעמים זו תקשורת כנה יותר מאשר דרישה בטוחה בעצמה שנולדה לפני שהקשבנו פנימה.

מבקשה ברורה לקרבה חופשית יותר

בקשה ברורה אינה פחות רומנטית מניחוש. היא דורשת אומץ מסוג אחר: להסכים להראות לאדם שאנחנו אוהבים מה חשוב לנו, בלי להסתתר מאחורי מבחן ובלי להבטיח לעצמנו מראש מה תהיה התשובה.

זוגיות טובה אינה בנויה משני אנשים שאין להם צרכים. היא גם אינה מערכת שבה כל צורך של אחד הופך לחובה של האחר. היא נבנית שוב ושוב במקום שבין השניים: אני יכול להזדקק לך, לבקש ממך ולהיות מושפע ממך, ובו בזמן להכיר בכך שאת או אתה אדם נפרד ממני.

אולי זו אחת הצורות הבוגרות ביותר של אינטימיות: לומר ״זה חשוב לי״ מבלי להוסיף בסתר ״ולכן אתה חייב״. כאשר הבקשה משאירה מקום גם לחופש, ה״כן״ שמגיע אחריה יכול להפוך למפגש אמיתי.

על המחבר

ד״ר סוג׳יי שמש (DVM – Doctor of Veterinary Medicine) הוא מייסד גישת מארג ומייסד אלמ״א. הוא מנחה ותיק בתחומי המיניות, הזוגיות, הטנטרה והעבודה הגופנית־רגשית. עבודתו משלבת טנטרה, מדיטציה, תנועה, נשימה, גשטלט, קונסטלציה משפחתית, החוויה הסומטית ושיטות נוספות לעבודה עם טראומה, גוף, מיניות, רגש ותודעה.

חשוב לדעת

המאמר מספק מידע כללי ואינו תחליף לייעוץ רפואי, נפשי או זוגי המותאם באופן אישי. אין להפסיק או לשנות טיפול תרופתי ללא התייעצות עם בעל המקצוע המטפל.

מקורות והעמקה

מקורות מתוך חומרי הלימוד של התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 6, Needs, אהבה ומערכות יחסים, הגבר והאישה הפנימיים״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 7, גבולות בריאים״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 36, בחירת בן/בת זוג, שיטת אימאגו ותרגול ׳וואקום קלינר׳״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

מחקרים ומקורות מקצועיים נוספים

[1] Reis, H. T., & Shaver, P. R. (1988). Intimacy as an interpersonal process. In S. Duck (Ed.), Handbook of Personal Relationships (pp. 367–389). Wiley.

[2] Reis, H. T., Clark, M. S., & Holmes, J. G. (2004). Perceived partner responsiveness as an organizing construct in the study of intimacy and closeness. In D. J. Mashek & A. Aron (Eds.), Handbook of Closeness and Intimacy (pp. 201–225). Lawrence Erlbaum Associates.

[3] Rusbult, C. E., & Van Lange, P. A. M. (2003). Interdependence, interaction, and relationships. Annual Review of Psychology, 54, 351–375. https://doi.org/10.1146/annurev.psych.54.101601.145059

[4] Schrodt, P., Witt, P. L., & Shimkowski, J. R. (2014). A meta-analytical review of the demand/withdraw pattern of interaction and its associations with individual, relational, and communicative outcomes. Communication Monographs, 81(1), 28–58. https://doi.org/10.1080/03637751.2013.813632

[5] Rosenberg, M. B. (2015). Nonviolent Communication: A Language of Life (3rd ed.). PuddleDancer Press.

[6] Adriani, P. A., Hino, P., Taminato, M., Okuno, M. F. P., Santos, O. V., & Fernandes, H. (2024). Non-violent communication as a technology in interpersonal relationships in health work: A scoping review. BMC Health Services Research, 24, 289. https://doi.org/10.1186/s12913-024-10753-2

מאמרים נוספים מאת סוג׳יי שמש

• כשהמריבה מציפה: איך עוצרים ואיך חוזרים לשיחה

• מושיע, תוקף או קורבן? לזהות את משולש הדרמה בזוגיות

• לא תמיד מתחשק לנו יחד: על פערי חשק, לחץ וחופש בזוגיות

לקריאה נוספת באלמ״א

• כשהמריבה מציפה: איך עוצרים ואיך חוזרים לשיחה

• מושיע, תוקף או קורבן? לזהות את משולש הדרמה בזוגיות