מעגל ההסכמה של בטי מרטין: ללמוד לתת, לקבל, לקחת ולאפשר

מאת ד״ר סוג׳יי שמש (DVM, רפואה ווטרינרית)

המאמר מבוסס על חומרי הלימוד המקוריים של התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג, ועל מחקרים ומקורות מקצועיים נוספים המפורטים בסוף המאמר.

הסכמה היא לא רק רשות

כשאנחנו מדברים על הסכמה, אנחנו חושבים בדרך כלל על מתן רשות: ״האם מותר לי?״, והתשובה היא ״כן״ או ״לא״. זו כמובן שאלה חשובה, אבל מעגל ההסכמה של בטי מרטין מזמין אותנו ללכת צעד נוסף. במקום לחשוב על הסכמה רק כרשות לבצע פעולה, הוא מציע לחשוב עליה כעל הסכם בין שני אנשים: מה אנחנו עושים, מי עושה, למען מי הפעולה נעשית ומהם הגבולות שבתוכם היא מתקיימת.

ד״ר בטי מרטין היא כירופרקטית לשעבר, מחנכת למיניות סומטית ומפתחת מודל מעגל ההסכמה. המודל צמח מתוך עבודתה המעשית עם מגע ומתוך משחק שלוש הדקות שפיתח הארי פאדיס, ושמרטין התאימה וחקרה לאורך שנים בעבודתה עם מאות אנשים. מתוך ההתנסות הזאת היא זיהתה ארבע דינמיקות שונות שנוצרות מן המפגש בין שתי שאלות פשוטות: מי עושה את הפעולה, ולמען מי הפעולה נעשית?[2]

ההבחנה הזאת נשמעת בתחילה כמעט מובנת מאליה, אבל היא משנה באופן עמוק את הדרך שבה אפשר להבין מגע. כשאני רואה אדם מלטף את ידו של אדם אחר, אני יכול לדעת מי עושה את הפעולה. אבל איני יכול לדעת, רק מתוך הסתכלות, למען מי המגע נעשה. ייתכן שהאדם שמלטף עושה זאת כדי להעניק מגע שהאחר ביקש. וייתכן שהוא ביקש רשות לגעת משום שהוא עצמו רוצה ליהנות מן התחושה של היד האחרת. מבחוץ הפעולה יכולה להיראות כמעט זהה. מבפנים אלה שתי חוויות שונות לחלוטין.

שני צירים וארבעה רביעים

כדי להבין את המעגל, אפשר לדמיין שני צירים. הציר הראשון שואל מי עושה את הפעולה: אני עושה, או שעושים לי. הציר השני שואל למען מי הפעולה נעשית: עבורי, או עבור האדם האחר. כאשר שני הצירים נפגשים נוצרים ארבעה רביעים: נתינה, קבלה, לקיחה ואפשור. מרטין מתארת את המודל כהפרדה בין ה־doing – מי עושה – לבין ה־gift – למען מי הפעולה.[1]

כאשר אני עושה את הפעולה למען האדם האחר, אני נמצא ברביע הנתינה. כאשר עושים לי פעולה למעני, אני נמצא בקבלה. שני הרביעים האלה מוכרים לנו יחסית. אם ביקשתי ממך לעסות לי את הכתפיים ואתה עושה זאת עבורי, אתה נותן ואני מקבל. הפעולה והמתנה נעות, כביכול, באותו כיוון – ממך אליי.

אבל קיימת אפשרות נוספת. אני יכול לעשות פעולה על גופו של אדם אחר למען עצמי. במקרה כזה אני נמצא ברביע הלקיחה. האדם האחר, שהסכים שאעשה זאת למעני, נמצא ברביע האפשור. כאן כיוון הפעולה וכיוון המתנה הפוכים: אני עושה את הפעולה, אבל אני גם זה שמקבל את המתנה. האדם האחר הוא זה שעושים לו, אך הוא זה שנותן לי את המתנה.

זו אחת ההבחנות החשובות ביותר במעגל ההסכמה, והיא גם אחת המבלבלות ביותר.

לקיחה אינה גניבה, ואפשור אינו קורבנוּת

המילים ״לקיחה״ ו״אפשור״ עלולות לעורר בתחילה אי־נוחות. למדנו שלקחת משהו מאדם אחר הוא אולי מעשה אנוכי, ואילו לאפשר לאחר לעשות משהו בגופנו עלול להישמע פסיבי או אפילו קורבני. אבל בתוך מעגל ההסכמה המשמעות שונה לחלוטין.

נניח שאני אומר לבת זוגי: ״האם אני יכול ללטף את הגב שלך? אני פשוט רוצה להרגיש את העור שלך״. היא בודקת עם עצמה ועונה: ״כן, זה נעים לי ומתאים לי״. אני נוגע בה למען ההנאה שלי. אני לוקח. היא מאפשרת לי.

אין בכך ניצול. להפך, יש כאן יושרה. אני אומר באופן ברור שהמגע הוא עבורי, והיא יכולה לבחור אם היא רוצה לתת לי את המתנה הזאת.

אפשור אינו אומר לעבור את הגבולות שלי, לסבול משהו שאינני רוצה או להפוך את עצמי לאובייקט עבור האחר. אני מאפשר רק את מה שאני באמת מוכן ורוצה לאפשר. בתוך הגבולות האלה יכולה להופיע חוויה עמוקה מאוד: ההנאה מכך שמישהו נהנה ממני, האפשרות להרפות מן הצורך להוביל, תחושת ערך, משחק, התמסרות ואמון.

באותו אופן, לקיחה אינה חייבת להיות כוחנית. היא יכולה להיות האפשרות לומר בפשטות וביושר: אני רוצה משהו עבור עצמי. האם אתה מוכן לתת לי אותו?

מדוע רביע הלקיחה כל כך חשוב?

עבור אנשים רבים קל יותר לתת מאשר לקחת. אנחנו יודעים להיות נדיבים, להעניק עיסוי, לדאוג לאחר ולשאול מה נעים לו. הרבה יותר קשה לפעמים לומר: ״אני רוצה לגעת בך כי זה נעים לי״.

כאשר אין לנו לגיטימציה לקחת, הרצון שלנו אינו נעלם. לפעמים הוא פשוט מתחפש לנתינה.

אני מציע לך עיסוי ואומר שזה בשבילך, אבל למעשה אני רוצה לגעת בך. אני מציע חיבוק כי ״נראה לי שאת צריכה חיבוק״, כאשר בעצם אני זה שרוצה להתקרב. ייתכן ששנינו נהנה, אבל יש משהו לא ברור בדינמיקה משום שלא אמרתי ביושר למען מי הפעולה נעשית.

דווקא רביע הלקיחה יכול ללמד אותנו משהו חשוב על תשוקה. הוא מאפשר סקרנות, משחקיות, ספונטניות והרפתקה. הוא נותן מקום לאימפולס ולרצון האישי שלנו. במקום להסוות את הרצון כמתנה לאחר, אפשר לומר: ״זה מה שאני רוצה. האם מתאים לך לתת לי את זה?״

והחלק השני של המשפט חשוב לא פחות מן הראשון: עלינו להיות מסוגלים לקבל סירוב.

החופש לבקש אינו זכות לקבל.

מי מקבל את המתנה?

אחד הדברים היפים במודל הוא שהוא מפריד בין הפעולה לבין המתנה. מי שעושה אינו בהכרח זה שנותן, ומי שעושים לו אינו בהכרח זה שמקבל.

בעיסוי מקצועי, למשל, המטפל עושה והלקוח מקבל. זו דינמיקה של נתינה וקבלה. אבל בין אוהבים יכולה להתרחש דינמיקה אחרת לגמרי. אדם יכול לבקש לגעת בגופו של בן הזוג בדרך שמסבה לו עצמו הנאה. הוא עושה ומקבל – ולכן הוא לוקח. בן הזוג מאפשר לו – ולכן הוא נותן את המתנה אף שהוא זה שעושים לו.

שתי הדינמיקות נחוצות לנו. אנחנו רוצים לדעת לתת ולקבל, ואנחנו רוצים גם לדעת לקחת ולאפשר.

האתגר הוא שלא תמיד ברור לנו מה קורה.

הנאה אינה מספיקה כדי לקבוע באיזה רביע אנחנו. אפשר ליהנות בכל ארבעת הרביעים. גם מי שנותן יכול ליהנות מן הנתינה, וגם מי שמאפשר יכול ליהנות מאוד מכך שהאחר נהנה ממנו. לכן השאלה אינה רק ״למי נעים?״ אלא מה סיכמנו בינינו? למען מי הפעולה הזאת נעשית?

ההסכם הוא שקובע

כדי לזהות באיזה רביע אנחנו, אפשר לשאול שלוש שאלות: מי רוצה או מבקש משהו? מי עושה את הפעולה? ולמען מי הפעולה נעשית?

יש הבדל גדול בין שתי שאלות שנשמעות כמעט דומות.

״האם אני יכול ללטף לך את הרגל?״ היא בקשה למשהו שאני רוצה לעשות. אם האדם האחר מסכים, זו יכולה להיות הצעה לדינמיקה של לקיחה ואפשור.

לעומת זאת, ״איך היית רוצה שאגע בך?״ או ״את נראית עייפה, היית רוצה שאעסה לך את כפות הרגליים?״ הן הצעות לנתינה וקבלה.

המגע עצמו יכול להיות זהה לחלוטין. היד יכולה לנוע בדיוק באותו אופן על אותה רגל. מה ששונה הוא ההסכם.

זו הסיבה שאי אפשר תמיד להסתכל על זוג ולדעת מה מתרחש ביניהם. המפה נמצאת לא רק בגוף אלא גם בהסכמה שנוצרה בין האנשים.

משחק שלוש הדקות: כשהתרשים הופך לחוויה

אחד המקורות שמהם התפתח מעגל ההסכמה הוא משחק שלוש הדקות. באתר הרשמי של Wheel of Consent קיימים חומרי לימוד חופשיים למשחק ולמודל, כולל דפי עבודה וחומרים מתורגמים.[2]

התרגול בנוי סביב שתי שאלות שונות במהותן. באחת אני בודק כיצד האדם האחר רוצה שאגע בו; בשנייה אני בודק כיצד אני רוצה לגעת בו, בתוך הגבולות שהוא מוכן לאפשר. ההבדל בין שתי השאלות מאפשר לחוות בגוף את ההבדל בין נתינה וקבלה לבין לקיחה ואפשור.

היופי בתרגול הוא שאין צורך להתחיל במיניות. למעשה, אפשר ללמוד הרבה יותר כאשר מתחילים במגע פשוט מאוד, למשל ביד או באמה. כאשר המיניות אינה תופסת את כל תשומת הלב, אפשר להבחין בדברים עדינים: האם אני באמת יודע מה אני רוצה? האם אני מעז לבקש? האם אני נותן בדיוק את מה שהתבקשתי, או מוסיף דברים כי אני חושב שאני יודע טוב יותר? האם אני מסוגל לאפשר לאדם אחר ליהנות ממני בלי להתחיל לשרת אותו? האם אני מרגיש את הגבול שלי בזמן אמת?

מעגל ההסכמה הוא אפוא לא רק תרשים אינטלקטואלי. הוא נועד להיות תרגול גופני של רצון, גבול ובחירה. מאמר תאורטי בכתב העת Frontiers in Psychology מציג את המודל כדוגמה לפרקטיקה חווייתית־פנומנולוגית המדגישה האטה, תשומת לב לרצון ולגבולות והבעה בין־אישית שלהם. המחבר מדגיש גם שההשפעות ארוכות הטווח של התוכנית עדיין דורשות מחקר שיטתי.[3]

ארבעה רביעים, ארבע דרכים להתפתח

לכל אחד מארבעת הרביעים יש מתנה משלו, ולכל אחד מהם גם אתגר.

נתינה יכולה להיות דרך של שירות, נדיבות ורוחב לב. אני עושה משהו למען אדם אחר, לא משום שאני חייב ולא משום שאני רוצה לקבל משהו בתמורה, אלא משום שבחרתי להעניק. האתגר הוא לדעת היכן הנתינה שלי מסתיימת. נתינה שאינה יודעת לומר ״מספיק״ יכולה להפוך לשחיקה, ריצוי או קדושוּת מעונה.

קבלה היא היכולת לקבל את מה שביקשתי ולתת לעצמי ליהנות ממנו. לפעמים דווקא זה קשה. אנשים רבים יודעים לתת לאחרים, אבל כאשר משהו ניתן להם הם מיד רוצים להחזיר, לדאוג לנותן או להצדיק את מה שקיבלו. קבלה מזמינה אותנו להרפות לרגע ופשוט לקבל.

לקיחה מזמינה יושרה. אם אני רוצה משהו עבור עצמי, אני אומר זאת. איני צריך להעמיד פנים שאני עושה אותו למען האחר. במובן הזה, הלקיחה מלמדת אותנו לתת לגיטימציה לרצון ולתשוקה שלנו.

אפשור מזמין התמסרות ואמון. אני נותן לאחר ליהנות ממשהו שאני מוכן להציע לו, בתוך גבולותיי. איני צריך לנהל את ההנאה שלו ואיני צריך להפוך את עצמי לנותן פעיל. אני מאפשר.

כאשר אנחנו מסוגלים לנוע בין כל ארבעת הרביעים, נפתח טווח גדול יותר של חופש.

מה קורה בזוגיות כאשר לא ברור למען מי המגע?

אחד המקומות שבהם המודל נעשה מעניין במיוחד הוא מיניות זוגית.

דמיינו גבר שמרגיש שהוא זה ש״עושה״ בזמן המפגש המיני. הוא יוזם, מלטף, מנשק ומוביל. מתוך כך הוא עשוי להניח שהוא נותן, ולכן שבת זוגו מקבלת.

אבל ייתכן שבת הזוג חווה משהו אחר לגמרי. מבחינתה, היא מאפשרת לו לעשות דברים שהוא רוצה לעשות. אם היא מרגישה שהיא מאפשרת, הרי שהיא מניחה שהוא לוקח.

נוצר כאן בלבול משמעותי: הוא חושב ״אני עושה את כל זה בשבילך״, והיא חושבת ״אני נותנת לך לעשות את כל הדברים שאתה רוצה״.

שניהם עשויים להיות נדיבים. שניהם אולי אפילו נהנים. ובכל זאת, אף אחד מהם אינו מרגיש שהוא באמת מקבל.

זו דוגמה טובה לכך שהכוונה הפרטית שלנו אינה מספיקה. צריך גם הסכם משותף.

השיחה יכולה להיות פשוטה: ״את רוצה שאגע בך עכשיו בדרך שאת רוצה, או שמתאים לך שאגע בך בדרך שאני רוצה?״. אין תשובה טובה יותר. לפעמים אנחנו רוצים לקבל, ולפעמים לאפשר. לפעמים אנחנו רוצים לתת, ולפעמים לקחת.

הצללים של מעגל ההסכמה

מרטין משתמשת במעגל גם כדי להבחין בין הדינמיקות שמתקיימות בתוך הסכמה לבין המצבים שבהם הן יוצאות מן ההסכם. בגישת מארג אני מתייחס לאזורים האלה כאל ״הצללים״ של ארבעת הרביעים.

הצל של הנתינה מופיע כאשר אני נותן מעבר למה שאני באמת רוצה או מסוגל לתת. אני ממשיך את העיסוי למרות שהתעייפתי. אני מטפל, דואג ומעניק בלי סוף, אבל איני אומר שהגעתי לגבול שלי. עם הזמן אני עלול להרגיש מרוקן, שחוק, מנוצל או קורבני.

הצל של הקבלה יכול להופיע כאשר אני ממשיך לקבל משהו שכבר איני רוצה, או כאשר אני דורש מן האחר לתת מעבר למה שהוא מוכן לתת. לעיתים אנחנו מתקשים לעצור מישהו שמנסה ״לעשות לנו טוב״ משום שאיננו רוצים לפגוע בו. אלא שבאותו רגע הדינמיקה כבר אינה ברורה.

הצל של הלקיחה הוא המקום שבו הרצון שלי מפסיק להיות בקשה והופך לזכאות. אני חוצה את הגבול שסיכמנו, לוקח בלי לשאול או מניח שמגיע לי. לקיחה בהסכמה יכולה להיות משחקית, ישרה ומשחררת; לקיחה ללא הסכמה יכולה להפוך לפלישה, ניצול או פגיעה.

והצל של האפשור מופיע כאשר אני כבר איני רוצה לאפשר, אבל ממשיך. אני סובל בשקט, מרצה, קופא או חושש שאם אומר ״די״ האדם האחר יכעס, ייפגע או יעזוב.

חשוב להיזהר כאן מהסקת מסקנה שגויה: האחריות להסכמה אינה מוטלת רק על מי שהגבול שלו נחצה. אי־אמירת ״לא״ אינה מעניקה לאדם אחר רשות לחצות גבול, וקיפאון או ריצוי אינם הסכמה. לכל המשתתפים יש אחריות לתקשורת, וככל שקיימים פערי כוח, סמכות או ידע, האחריות של הצד שמחזיק יותר כוח גדלה.

עם זאת, אחת המיומנויות שהמעגל מבקש לפתח היא היכולת שלנו לזהות את הגבול שלנו ולתקשר אותו מוקדם ככל האפשר. לא משום שאנחנו אשמים במה שאחר עושה, אלא משום שהיכולת לומר ״די״, ״פחות״, ״לא כך״ או ״עכשיו אני רוצה לעצור״ היא חלק מן הסוכנות שלנו.

לפעמים מספיקים כמה סנטימטרים כדי לשבור הסכם

נניח שביקשתי רשות ללטף את היד עד המרפק, וקיבלתי הסכמה. המגע נעים לשנינו. ואז, כמעט בלי לחשוב, אני ממשיך מן המרפק אל הכתף.

יכול להיות שלאדם האחר אין שום התנגדות עקרונית לכך שאגע בכתף. ובכל זאת משהו השתנה: זה לא מה שסיכמנו.

מרגע זה הוא עלול להרגיש שעליו להתחיל לפקח עליי. אם עברתי את הגבול הזה בלי לשאול, לאן עוד אגיע? במקום להיות בתוך החוויה הוא עובר להיות שומר הגבול שלה.

הדוגמה הזאת ממחישה מדוע הסכמה אינה רק השאלה אם פעולה מסוימת ״מפריעה״ למישהו. היא גם האפשרות לסמוך על כך שההסכם שלנו משמעותי.

דווקא גבול ברור יכול ליצור יותר חופש בתוכו.

הנאה אינה הוכחה להסכמה

הנאה היא חלק חשוב ממעגל ההסכמה. כאשר אנחנו בתוך דינמיקה שבחרנו בה, עשויה להיות הנאה בכל אחד מן הרביעים: הנאה מלתת, מלקבל, מלקחת ומלאפשר.

אבל הנאה אינה יכולה לשמש מבחן להסכמה.

אדם יכול לחוות תגובה גופנית של עוררות גם כאשר החוויה הסובייקטיבית שלו שונה. מחקרים מראים שמדדים גופניים של עוררות מינית והחוויה המדווחת של עוררות אינם תמיד תואמים זה לזה.[4] לכן רטיבות, זקפה או סימנים גופניים אחרים אינם יכולים לשמש הוכחה להסכמה. באותה מידה, אדם יכול להסכים למשהו שהוא רוצה גם כאשר הגוף אינו מגיב בעוררות חזקה.

לכן ההנאה יכולה לעזור לנו להקשיב לעצמנו, אבל מה שקובע אם אנחנו בתוך מעגל ההסכמה הוא ההסכם והיכולת המתמשכת לבחור, לא עצם קיומה של תחושה נעימה.

מעגל ההסכמה, טנטרה והנחיה מינית

מעגל ההסכמה מתאים במיוחד לעבודה טנטרית וסומטית משום שהוא אינו נשאר רק ברמת השיחה. הוא מזמין אותנו לחקור את ההסכמה בתוך הגוף.

אפשר להבין אינטלקטואלית שמותר לנו לבקש, ובכל זאת לגלות שכאשר אנחנו יושבים מול אדם אחר איננו מצליחים לומר מה אנחנו רוצים. אפשר להאמין שאנחנו יודעים לקבל, ואז לגלות שבכל פעם שמישהו מעניק לנו מגע אנחנו מתחילים מיד לדאוג אם גם לו נעים. אפשר לחשוב שאנחנו יודעים להציב גבול, ואז לגלות שבתוך עוררות או קרבה אנחנו מתקשים לומר ״מספיק״.

לכן המעגל יכול להיות כלי משמעותי בהנחיה מינית. הוא מאפשר לעבוד עם בקשה, רצון, גבול, עונג, נתינה, קבלה, לקיחה ואפשור כחוויות ממשיות ולא רק כמושגים.

לא כל הנחיה מינית כוללת מגע, עירום או תרגול מיני. גבולות ההנחיה נקבעים על פי הכשרתו והסמכתו של המנחה ועל פי המסלול שנבחר בין המנחה למונחה. כאשר העבודה כוללת אפשרות לתרגול חווייתי במגע, דווקא ההבחנות של מעגל ההסכמה יכולות לספק שפה מדויקת מאוד: מי מבקש? מי עושה? למען מי? מה הגבול? ומה קורה אם משהו משתנה?

אצל זוגות אפשר להשתמש במודל כדי ללמוד דינמיקות חדשות. בני הזוג יכולים לקבל תרגול לביצוע בבית או, בהתאם למסגרת ההנחיה, בפרטיות בקליניקה. המטרה אינה רק ״לתרגל הסכמה״ אלא להרחיב את השפה הארוטית: ללמוד לתת בלי לקחת בסתר, לקבל בלי להחזיר מיד, לקחת בלי להתבייש ברצון ולאפשר בלי לאבד את הגבול.

הסכמה אינה מבטלת ארוס: היא יכולה להרחיב אותו

השיח על הסכמה מוצג לפעמים בעיקר דרך מניעת פגיעה: מה אסור לעשות, היכן צריך לעצור ואיך להימנע מחציית גבולות. כל אלה חשובים מאוד, אבל מעגל ההסכמה מציע משהו נוסף. הוא מראה שהסכמה יכולה להיות גם שער לעונג.

כשאני יודע שמותר לי לקחת בתוך גבול מוסכם, אני יכול להפסיק להסוות את התשוקה שלי.

כשאני יודע שאני יכול לאפשר בלי להיות אחראי לעונג של האחר, אני יכול להתמסר.

כשאני מקבל, אני יכול להפסיק לדאוג לנותן לרגע וליהנות מן המתנה.

וכשאני נותן, אני יכול לתת בלב שלם משום שאני יודע שאיני חייב לתת מעבר לגבול שלי.

כך גבולות אינם רק גדר שמגינה עלינו מפני משהו רע. הם גם המיכל שבתוכו אפשר לשחק.

עמיתי אלמ״א והמסגרת האתית

מעגל ההסכמה יכול להיות כלי רב־ערך בעבודה עם מיניות, אבל מודל של הסכמה אינו מחליף מסגרת אתית. הסכמה בין שני אנשים אינה הופכת כל פעולה למתאימה בכל הקשר. במערכת מקצועית קיימים גם יחסי כוח, גבולות מקצועיים, גבולות ההכשרה והקוד האתי.

עמיתי ועמיתות אלמ״א מגיעים ממגוון הכשרות וגישות לעבודה עם מיניות, גוף, זוגיות ואינטימיות. הקבלה לעמיתות באגודה כרוכה בעמידה בתנאי הסף המקצועיים של אלמ״א ובהתחייבות לקוד האתי שלה. לצד הקוד פועלת ועדה אתית המהווה כתובת לשאלות, לדילמות ולפניות הנוגעות להתנהלות מקצועית.

החברות באלמ״א אינה מעניקה למנחה הכשרה שלא רכש. יש עמיתים שעובדים בעיקר באמצעות שיחה, אחרים משלבים עבודה סומטית או טנטרית, ויש מי שהוכשרו גם לעבודה במגע, בעירום או בתרגול מיני במסגרת המותרת להכשרתם. לכן חשוב לבדוק את הכשרתו הספציפית של המנחה ואת התאמתה לסוג העבודה המבוקש.

דווקא בתחום ההסכמה חשוב לזכור: הסכמה היא תנאי הכרחי, אבל בתוך מערכת מקצועית היא אינה התנאי היחיד.

מעגל ההסכמה הוא מודל חינוכי וחווייתי ואינו כשלעצמו טיפול רפואי, פסיכולוגי או טיפול בטראומה. תרגול שלו יכול לעורר רגשות, זיכרונות, קושי סביב גבולות או תגובות של מערכת העצבים, ולכן כאשר קיימת טראומה משמעותית או מצוקה כדאי לעבוד עם איש או אשת מקצוע בעלי הכשרה מתאימה.

כאשר משתמשים במודל במסגרת מקצועית, בסדנה או בהנחיה מינית, הסכמה אינה מבטלת את אחריותו של המנחה. יחסי כוח, הכשרה מקצועית, גבולות התפקיד והקוד האתי ממשיכים לחול גם כאשר המונחה אומר ״כן״.

ללמוד את כל ארבעת הרביעים

לרובנו יש רביעים שקל לנו יותר לחיות בהם ורביעים שאנחנו נוטים להימנע מהם. אדם אחד יודע לתת בלי סוף אבל מתקשה לקבל. אחר יודע לאפשר לאחרים, אבל כמעט אינו מרשה לעצמו לקחת. יש מי שקל להם לבקש מה הם רוצים לקבל, אבל קשה להם לאפשר לאחר פשוט ליהנות מהם.

אין צורך להיות ״מאוזנים״ באופן מושלם.

הערך הוא לזהות את המקומות שבהם הבחירה שלנו מצטמצמת. אם אני תמיד נותן משום שאינני מסוגל לקבל, זו כבר אינה רק נדיבות. אם אני תמיד מאפשר משום שאני חושש לבקש, זו אינה בהכרח התמסרות. ואם איני מסוגל לקחת משום שכל רצון אישי מרגיש לי אנוכי, חלק משמעותי מן החופש והתשוקה שלי נשאר מחוץ למפגש.

היכרות עם ארבעת הרביעים מאפשרת לנו להרחיב את טווח האפשרויות.

אנחנו יכולים לתת כשאנחנו רוצים לתת, לקבל כשאנחנו רוצים לקבל, לקחת כשאנחנו רוצים משהו לעצמנו ולאפשר כאשר אנחנו רוצים להעניק לאחר את האפשרות ליהנות מאיתנו.

לא משום שאנחנו חייבים להיות בכל מקום, אלא משום שאנחנו יכולים לבחור.

לסיכום

מעגל ההסכמה של בטי מרטין נראה במבט ראשון כמו תרשים פשוט של ארבעה רביעים. אבל מאחורי התרשים מסתתרת שאלה עמוקה על האופן שבו אנחנו פוגשים רצון, גוף ואנשים אחרים.

מי עושה? למען מי? מה ביקשנו? מה סיכמנו? והאם ההסכם עדיין מתאים לנו עכשיו?

המודל מלמד שנתינה וקבלה הן רק מחצית מן האפשרויות. גם לקיחה ואפשור יכולות להיות דרכים בריאות, אוהבות ועמוקות למפגש, כאשר הן מתקיימות בתוך הסכמה ברורה. היכולת לקחת יכולה לתת מקום לתשוקה וליושרה. היכולת לאפשר יכולה לפתוח מרחב להתמסרות ולאמון. היכולת לקבל מאפשרת לנו ליהנות ממה שניתן לנו, והיכולת לתת מאפשרת לנו לחוות שירות ונדיבות בלי למחוק את הגבולות שלנו.

וכאשר אנחנו יוצאים מן המעגל, הדרך חזרה אינה בהכרח מורכבת. לעיתים היא מתחילה בכך שאנחנו מבחינים במה שקורה ואומרים משהו פשוט: ״רגע״, ״זה כבר מספיק לי״, ״אני רוצה אחרת״, ״עד כאן״, או ״יש משהו שאני רוצה לבקש״.

בסופו של דבר, מעגל ההסכמה אינו רק מודל שעוזר לנו לומר ״לא״. הוא מלמד אותנו משהו רחב יותר: כיצד לזהות את ה״כן״ שלנו, כיצד לבקש אותו ביושר, כיצד לכבד את ה״לא״ של האחר, וכיצד ליצור מפגש שבו לשני האנשים יש מקום אמיתי לרצות, לבחור וליהנות.

על המחבר

ד״ר סוג׳יי שמש (DVM – Doctor of Veterinary Medicine) הוא מייסד גישת מארג ומייסד אלמ״א. הוא מנחה ותיק בתחומי המיניות, הזוגיות, הטנטרה והעבודה הגופנית־רגשית. עבודתו משלבת טנטרה, מדיטציה, תנועה, נשימה, גשטלט, קונסטלציה משפחתית, החוויה הסומטית ושיטות נוספות לעבודה עם טראומה, גוף, מיניות, רגש ותודעה.

חשוב לדעת

המאמר מספק מידע כללי ואינו תחליף לייעוץ רפואי, נפשי או זוגי המותאם באופן אישי. אין להפסיק או לשנות טיפול תרופתי ללא התייעצות עם בעל המקצוע המטפל.

מקורות והעמקה

מקורות מתוך חומרי הלימוד של התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 8, מעגל ההסכמה / בטי מרטין״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

מחקרים ומקורות מקצועיים נוספים

[1] Martin, B., & Dalzen, R. (2021). The Art of Receiving and Giving: The Wheel of Consent. Luminare Press.

[2] Wheel of Consent. Free Resources and Handouts. https://www.wheelofconsent.org/

[3] Lundh, L.-G. (2022). Experimental Phenomenology as an Approach to the Study of Contemplative Practices. Frontiers in Psychology, 12, 751298. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2021.751298

[4] Chivers, M. L., Seto, M. C., Lalumière, M. L., Laan, E., & Grimbos, T. (2010). Agreement of self-reported and genital measures of sexual arousal in men and women: A meta-analysis. Archives of Sexual Behavior, 39(1), 5–56. https://doi.org/10.1007/s10508-009-9556-9

מאמרים נוספים מאת סוג׳יי שמש

• לא תמיד מתחשק לנו יחד: על פערי חשק, לחץ וחופש בזוגיות

• מציפייה סמויה לבקשה ברורה: לדבר על צרכים בזוגיות

לקריאה נוספת באלמ״א

• הסכמה אינה רגע חד־פעמי — היא שיחה מתמשכת

• כן, לא, אולי: השיחה שלפני מפגש אינטימי

• לדבר על גבולות, רצונות ומה לא מתאים — בלי להפוך את השיחה למבחן

• מגע בהנחיה מינית — מתי, למה ואיך?