מושיע, תוקף או קורבן? לזהות את משולש הדרמה בזוגיות

כותרת המאמר

מאת ד״ר סוג׳יי שמש (DVM, רפואה ווטרינרית)

המאמר מבוסס על חומרי הלימוד המקוריים של התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג, ועל מחקרים ומקורות מקצועיים נוספים המפורטים בסוף המאמר.

שלוש דקות, שלושה תפקידים

דמיינו ערב רגיל. אחד מבני הזוג חוזר מאוחר, והשני אומר בכעס: ״שוב השארת אותי לבד עם הכול. אי אפשר לסמוך עליך״. בן הזוג שנכנס הביתה שותק לרגע ואז משיב: ״לא משנה מה אני עושה, אצלך אני תמיד אשם״. היא רואה את העלבון בפניו, נבהלת מן העוצמה של עצמה ומיד משנה כיוון: ״עזוב, אני אסתדר. אני כבר אעשה הכול לבד״.

בתוך פחות מדקה קשה כבר לדעת מי פוגע במי ומי מבקש עזרה. היא התחילה כתוקפת, הוא עבר לעמדת קורבן, והיא מיהרה להפוך למושיעה של המצב כולו. רגע אחר כך הוא יכול להתפרץ על כך שהיא ״עושה ממנו חסר יכולת״, והיא תישאר פגועה ותאמר שאחרי כל מה שהיא עושה בשבילו, כך הוא מחזיר לה.

זה בדיוק הכוח של משולש הדרמה: הוא מפנה את תשומת הלב מן השאלה ״מי כאן האדם הבעייתי?״ אל השאלה ״באיזו עמדה כל אחד מאיתנו נמצא עכשיו, ולאן הריקוד הזה לוקח אותנו?״

משולש שנולד מתוך ניתוח טרנזקציוני

הפסיכיאטר סטיבן קרפמן הציג את משולש הדרמה בשנת 1968 במסגרת הניתוח הטרנזקציוני. במודל המקורי הוא תיאר שלוש עמדות: Victim, Persecutor ו־Rescuer, כלומר קורבן, תוקף ומושיע. אחת התובנות החשובות כבר במאמר המקורי הייתה שהדרמה אינה נוצרת רק מעצם קיומן של העמדות, אלא מן המעברים ביניהן.[1]

חשוב לדייק במעמדו של המודל. משולש הדרמה הוא מודל מושגי וקליני, לא אבחנה פסיכיאטרית ולא תאוריה שהוכחה במחקר ניסויי כדרך היחידה להסביר קונפליקט זוגי. כוחו הוא בכך שהוא נותן שפה פשוטה לתנועה מוכרת: חוסר אונים, האשמה והצלה שמזינים זה את זה.

בכתיבה מאוחרת יותר, לין פורסט העמיקה את המודל והציעה לראות בשלושת התפקידים דרכים שונות להתמודד עם תחושת חוסר אונים. בסקירה העברית של אילנה סובול, המבוססת על פורסט, מודגש שאנשים אינם נשארים בתפקיד אחד, אלא יכולים לנוע שוב ושוב בין קורבן, תוקף ומושיע.[2] גם בגישת מארג זו נקודת מוצא מרכזית: אנחנו מתבוננים בדינמיקה, לא מדביקים זהויות.

עמדת הקורבן: ״אין לי מה לעשות״

עמדת הקורבן אינה מוגדרת רק באמצעות כאב. כולנו נפגעים, מתאכזבים ולעיתים עומדים מול מצבים שאיננו יכולים לשנות. במשולש הדרמה, עמדת הקורבן מתחילה כאשר מצטמצמת תחושת ההשפעה: ״אין לי ברירה״, ״שום דבר שאעשה לא ישנה״, ״הכול תלוי במה שהוא יעשה״.

בתוך זוגיות זה יכול להישמע כמו: ״היא פשוט כזאת״, ״הוא לעולם לא יקשיב״, או ״אם היא לא תשתנה, אין לי שום אפשרות להרגיש טוב״. הכאב יכול להיות אמיתי מאוד, וגם התלונה יכולה להיות מוצדקת. השאלה היא מה קורה לכוח הבחירה שלי כאשר כל האפשרות לשינוי ממוקמת אצל האדם האחר.

מנקודת המבט של מארג, אחריות אינה אשמה. אינני אחראי לכל מה שנעשה לי, אבל אני יכול לבדוק מה עדיין נמצא בתחום הבחירה שלי: איזה גבול אני מציב, איזו בקשה אני מבטא, מאיזו שיחה אני יוצא, היכן אני מבקש תמיכה ומה אני בוחר לעשות אם דבר אינו משתנה.

עמדת התוקף: ״הבעיה היא אתה״

כאשר חוסר אונים נעשה בלתי נסבל, דרך אחת להשיב תחושת כוח היא להפנות אותו החוצה. עמדת התוקף מחפשת אשמה: אם אצליח להוכיח שהבעיה היא בך, אולי ארגיש שוב שיש לי אחיזה במצב. היא יכולה להופיע בצעקה ובאיום, אבל גם בביקורת קבועה, בזלזול, בחקירה, בציניות או בניסיון להכתיב לאחר כיצד עליו לחשוב ולהרגיש.

הבנת המקור האפשרי של התוקפנות אינה הצדקה לה. התנהגות משפילה, מאיימת או כופה נשארת פוגענית, והאדם המבצע אותה אחראי למעשיו. המודל שימושי רק אם הוא מרחיב אחריות, לא אם הוא משמש להסביר מדוע מותר לפגוע.

המעבר הבריא אינו מתוקף לאדם ״נחמד״ שאינו כועס. לפעמים נדרש כוח רב כדי לומר לא, להציב גבול או להתעמת עם דבר שאינו מקובל עלינו. ההבדל נמצא בשאלה אם הכוח משמש לביטוי ברור של עצמי, או לניסיון לשלוט באדם שמולי.

עמדת המושיע: כשעזרה לוקחת בעלות על חייו של האחר

המושיע הוא לעיתים התפקיד המבלבל ביותר, מפני שהוא נראה חיובי. הוא מקשיב, מתאמץ, נותן עצות, מסדר, מתקן ונכנס לפעולה כשמישהו לידו סובל. אין כמובן שום בעיה בעזרה. הקושי מתחיל כאשר איננו מצליחים לשאת את מצוקתו של האחר ולכן לוקחים עליה אחריות מהר מדי.

בן זוג מספר שהיה לו יום נורא בעבודה, והמושיע כבר מציע למי להתקשר ומה לומר למנהל. בת הזוג אומרת שהיא מותשת, והוא מיד בונה מחדש את לוח השבוע. לפעמים זו בדיוק העזרה שנדרשת. אבל לפעמים האדם שמולנו רצה קודם שיקשיבו לו, או שהוא זקוק למרחב כדי לגלות בעצמו מה נכון לו.

לין פורסט מתארת את המושיע כמי שעלול, מתוך כוונה טובה, לחזק דווקא את חוסר האונים של האחר.[2] בגישת מארג אני מציע לשאול לפני שנכנסים לפתרון: ״את רוצה שאקשיב, שנחשוב יחד, או שאת מבקשת ממני עזרה מעשית?״ זו שאלה קטנה שמחזירה לאדם שמולנו את הבעלות על חייו.

הריקוד חשוב יותר מן התפקיד

אחת הטעויות הנפוצות היא להשתמש במודל כעוד דרך להאשים: ״את שוב קורבן״, ״אתה מושיע קלאסי״, ״הנה התוקף שלך יצא״. ברגע הזה משולש הדרמה עצמו הפך לכלי בתוך הדרמה.

העמדות אינן טיפוסי אישיות קבועים. מי שנכנס למריבה כקורבן יכול לעבור בתוך דקות לתוקף. מושיע שלא קיבל הערכה על עזרתו עשוי לומר: ״אחרי כל מה שעשיתי בשבילך״, ולחוות את עצמו מיד כקורבן. הקורבן שכועס על העצות שקיבל יכול לתקוף את המושיע, והמושיע הפגוע יכול להחזיר התקפה. בחומרי מארג מודגש שההתבוננות המדויקת אינה ב״צילום״ של רגע אחד, אלא ברצף ובאופן שבו כל תגובה מזמינה את הבאה אחריה.

מחקר זוגי אינו בודק את משולש קרפמן כמודל שלם, אך הוא כן מראה עד כמה דפוסים בין־אישיים יכולים להזין את עצמם. למשל, מחקרים על דפוס דרישה־נסיגה מצאו שכאשר אחד מבני הזוג לוחץ לשינוי והשני נסוג, התפקידים מושפעים גם מן הנושא וממי שמבקש את השינוי, ושדפוסים כאלה יכולים להיות קשורים לשביעות רצון זוגית נמוכה יותר לאורך זמן.[3][4] המחקרים הללו אינם הוכחה למשולש הדרמה, אלא תזכורת לכך שבקונפליקט אנו מגיבים זה לזה בתוך מעגל, ולא רק כאנשים נפרדים.

למה דווקא בזוגיות קל כל כך להישאב פנימה?

קשרים קרובים נוגעים בדיוק במקומות שבהם אנחנו זקוקים ביותר לאחר: שייכות, אהבה, נראות, ביטחון, מגע, הערכה ותחושת ערך. לכן מחלוקת קטנה יכולה לקבל במהירות משמעות גדולה בהרבה מן האירוע עצמו. הודעה שלא נענתה יכולה להיחוות כ״אני לא חשוב לך״, ביקורת על מטלה כ״אני אף פעם לא מספיק טובה״, ובקשה למרחב כ״אתה עוזב אותי״.

כאשר הצורך נעשה טעון מאוד, קל למסור לבן או לבת הזוג אחריות מלאה עליו. הקורבן מחכה שהאחר ישנה את מצבו; התוקף מנסה לכפות את השינוי; והמושיע מנסה להבטיח את הקשר באמצעות טיפול בצרכיו של האחר. שלושתם מכוונים החוצה. לכל אחד מהם יש סיבה טובה לכאורה, אך כולם עלולים להתרחק מן השאלה מה אני מרגיש, מה אני צריך ומה אני יכול לעשות עם זה.

זו גם הסיבה שדפוסים זוגיים נוטים להפוך למעגליים. אדם המבקש קרבה בלחץ עשוי לעורר נסיגה; הנסיגה מגבירה אצלו את תחושת הנטישה, והוא לוחץ יותר. בן הזוג הנסוג מרגיש מותקף ומתרחק עוד יותר. המחקר על דפוסי דרישה־נסיגה מתאר מנגנון דומה של השפעה הדדית, גם אם הוא אינו משתמש בשפה של משולש הדרמה.[3][4]

קורבן במשולש אינו אותו דבר כמו אדם שנפגע מאלימות

כאן נדרשת הבחנה חשובה במיוחד. המילה ״קורבן״ במודל של קרפמן אינה אמורה למחוק את המציאות שבה אדם אכן נפגע מאלימות, כפייה, ניצול או שליטה. אדם יכול להיות קורבן ממשי למעשה שנעשה בו, ואין להסיק מכך שהוא ״בחר בעמדת קורבן״ או אחראי באופן שווה למה שהתרחש.

במצב של שליטה כפייתית, פחד מתמשך, איום או אלימות, לא נכון לתאר את המצב רק כ״ריקוד זוגי״ שבו שני הצדדים מחליפים תפקידים. שליטה כפייתית היא דפוס שמצמצם את חירותו ויכולת הפעולה של האדם האחר, ולעיתים מתקיים גם ללא אלימות גופנית.[5] במצבים כאלה הבטיחות קודמת לניתוח הדינמיקה, והאחריות למעשה הפוגעני נשארת אצל מי שביצע אותו.

אז איך מתחילים לצאת מן המשולש?

היציאה אינה מתחילה בזיהוי התפקיד של בן הזוג, אלא בזיהוי שלי. במקום ״מה היא עושה לי?״ אפשר לשאול: ״מה קורה בי עכשיו?״ האם אני מרגיש חסר אונים ומחכה שמישהו ישנה את המציאות עבורי? האם אני מנסה להשיג כוח באמצעות האשמה או שליטה? האם אני ממהר לפתור את חייו של האחר מפני שקשה לי לשאת את המצוקה שלו?

מכאן אפשר לחפש תנועה קטנה אחרת. במקום קורבן, להחזיר לעצמי בחירה ולנסח מה אני רוצה לעשות. במקום תוקף, לבטא כעס, גבול או דרישה בלי להשפיל ובלי לשלוט. במקום מושיע, להישאר לצד האדם האחר, להציע עזרה ולבדוק אם היא רצויה, בלי לקחת בעלות על הפתרון.

בגישת מארג אנחנו חוזרים שוב ושוב למובחנות: היכולת להיות בקשר עמוק בלי לאבד את עצמי ובלי להפוך את האחר לאחראי לעולמי הפנימי. הצרכים שלי חשובים, אבל בן או בת הזוג אינם אמורים לנחש אותם או לספק את כולם. הכאב שלי ראוי למקום, אבל הוא אינו מעניק לי זכות לשלוט. האהבה שלי לאחר יכולה לכלול עזרה, אבל אינה מחייבת אותי לחיות את חייו במקומו.

לעיתים המעבר הזה מתבטא במשפט פשוט. ״אתה אף פעם לא שם בשבילי״ יכול להפוך ל״אני מרגישה לבד הערב ורוצה שתהיה איתי חצי שעה בלי טלפונים״. ״עזוב, אני כבר אעשה הכול״ יכול להפוך ל״אני עמוסה ואני צריכה שנחלק מחדש את המטלות״. ״אני יודע מה את צריכה לעשות״ יכול להפוך ל״יש לי רעיון, תרצי לשמוע אותו?״. השינוי אינו רק בניסוח. הוא מחזיר אחריות, בחירה וחופש לשני הצדדים.

לא לצאת מן המשולש אחת ולתמיד, אלא לזהות ולחזור

לין פורסט ומתודות מאוחרות יותר סביב משולש הדרמה מציעות מעבר מעמדות של חוסר אונים, שליטה והצלה לעמדות שיש בהן יצירה, אתגור ותמיכה. גם בחומרי מארג מופיע ״משולש הריפוי״, שבו הקורבן נע לעבר יוצר, התוקף לעבר מאתגר והמושיע לעבר מאמן. כדאי לראות בכך מפה רעיונית, לא מבחן ולא הבטחה טיפולית.

מבחינתי, הרגע החשוב אינו הרגע שבו אנחנו מצליחים לעולם לא להיות עוד קורבן, תוקף או מושיע. רגע כזה כנראה לא יגיע. החיים ימשיכו להפעיל אותנו, ובמערכות היחסים הקרובות ביותר אנחנו גם הפגיעים ביותר.

החופש מתחיל כשאנחנו מצליחים לזהות מעט מוקדם יותר: הנה אני שוב מחכה שמישהו יציל אותי. הנה אני מנסה להשיב לעצמי כוח דרך האשמה. הנה אני לוקח עליי את חייו של אדם אחר. אם אפשר לראות את הרגע הזה בלי בושה ובלי להפוך גם אותו לכתב אישום, נפתח מרווח קטן. ובמרווח הזה אפשר לבחור שוב.

על המחבר

ד״ר סוג׳יי שמש (DVM – Doctor of Veterinary Medicine) הוא מייסד גישת מארג ומייסד אלמ״א. הוא מנחה ותיק בתחומי המיניות, הזוגיות, הטנטרה והעבודה הגופנית־רגשית. עבודתו משלבת טנטרה, מדיטציה, תנועה, נשימה, גשטלט, קונסטלציה משפחתית, החוויה הסומטית ושיטות נוספות לעבודה עם טראומה, גוף, מיניות, רגש ותודעה.

חשוב לדעת

המאמר מספק מידע כללי ואינו תחליף לייעוץ רפואי, נפשי או זוגי המותאם באופן אישי. אין להפסיק או לשנות טיפול תרופתי ללא התייעצות עם בעל המקצוע המטפל.

מקורות והעמקה

מקורות מתוך חומרי הלימוד של התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 35, יסודות ההנחיה הזוגית, משולש הדרמה ומדיטציית מגע, תת־פרק: משולש הדרמה״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 6, Needs, אהבה ומערכות יחסים, הגבר והאישה הפנימיים״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 36, בחירת בן/בת זוג, שיטת אימאגו ותרגול ׳וואקום קלינר׳״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

מחקרים ומקורות מקצועיים נוספים

[1] Karpman, S. B. (1968). Fairy tales and script drama analysis. Transactional Analysis Bulletin, 7(26), 39–43.

[2] סובול, אילנה. ״שלושת פני הקורבן: משולש הדרמה, המושיע, התוקף והקורבן״. תרגום וסקירה על בסיס Lynne Forrest, The Three Faces of Victim: An Overview of the Drama Triangle.

[3] Christensen, A., & Heavey, C. L. (1990). Gender and social structure in the demand/withdraw pattern of marital conflict. Journal of Personality and Social Psychology, 59(1), 73–81. https://doi.org/10.1037/0022-3514.59.1.73

[4] Heavey, C. L., Christensen, A., & Malamuth, N. M. (1995). The longitudinal impact of demand and withdrawal during marital conflict. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 63(5), 797–801. https://doi.org/10.1037/0022-006X.63.5.797

[5] Home Office. (2023). Controlling or coercive behaviour: Statutory guidance framework. UK Government.

מאמרים נוספים מאת סוג׳יי שמש

• כשהמריבה מציפה: איך עוצרים ואיך חוזרים לשיחה

• לא תמיד מתחשק לנו יחד: על פערי חשק, לחץ וחופש בזוגיות

לקריאה נוספת באלמ״א

• איך לדבר על מיניות בלי שהשיחה תהפוך לריב