כשהגוף נשאר בכוננות: להבין עוררות, קיפאון וניתוק

כותרת המאמר

מאת ד״ר סוג׳יי שמש (DVM, רפואה ווטרינרית)

המאמר מבוסס על חומרי הלימוד המקוריים של התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג, ועל מחקרים ומקורות מקצועיים נוספים המפורטים בסוף המאמר.

הרעש היה רק דלת

דלת נטרקת בקצה הבית.

לפני שהמחשבה מספיקה לומר ״זו רק הרוח״, הלב כבר דוהר. הכתפיים מתרוממות. הבטן מתכווצת. העיניים מחפשות מאין הגיע הרעש.

אחרי כמה שניות מגיעה ההבנה: אין סכנה.

ובכל זאת, הגוף צריך עוד זמן.

אצל אדם אחר התגובה תהיה כמעט הפוכה. ברגע של עומס הוא ירגיש פתאום רחוק. הקולות בחדר יישמעו כאילו הם מגיעים ממקום אחר. המילים של האדם שמולו ימשיכו להגיע, אבל יהיה קשה לעקוב אחריהן. אולי הוא אפילו יחייך וימשיך בשיחה, בזמן שבתוכו כמעט אין תחושה.

אנחנו נוטים לחשוב שהגוף אמור לציית למציאות: אם עכשיו בטוח, הוא אמור להירגע. אלא שמערכות ההגנה שלנו פועלות מהר יותר מן החשיבה המודעת. הן נבנו כדי להעדיף לעיתים טעות לכיוון הזהירות על פני התעלמות מסכנה אמיתית.

אצל רוב האנשים תגובות חריפות לאחר אירוע קשה נחלשות עם הזמן. רוב מי שנחשפים לאירוע שעלול להיות טראומטי אינם מפתחים PTSD. אבל אצל חלק מהאנשים תחושת הסכנה, הדריכות, ההימנעות או החוויה החוזרת של האירוע נשארות ומתחילות להשפיע על החיים. ארגון הבריאות העולמי מתאר עוררות יתר ב־PTSD בין השאר כתחושת סכנה מוגברת גם כאשר האדם אינו נמצא בפועל בסכנה, עם דריכות וסף בהלה גבוהים יותר. [1]

מכאן מגיע הדימוי של ״גוף שנשאר בכוננות״.

זהו דימוי טוב, כל עוד איננו הופכים אותו להסבר פשוט מדי.

מערכת ההגנה אינה תקלה

כאשר אנחנו מזהים איום, הגוף יכול להתארגן במהירות לפעולה. הדופק עשוי לעלות, השרירים מקבלים יותר מוכנות לתנועה, הקשב מצטמצם למה שנראה חשוב כרגע, ומערכות שאינן דחופות באותו רגע מקבלות פחות עדיפות.

המערכת הסימפתטית משתתפת באופן מרכזי בגיוס הזה, אבל כדאי להיזהר מן הסיפור הפשוט שלפיו ״סימפתטי הוא סטרס״ ו״פרא־סימפתטי הוא רוגע״. מערכת העצבים האוטונומית מורכבת יותר, ושני הענפים פועלים ללא הרף ומשפיעים זה על זה.

מחקרים פיזיולוגיים אכן מצאו בממוצע הבדלים בוויסות האוטונומי אצל אנשים עם PTSD. מטא־אנליזה עדכנית מ־2026, שכללה 24 מחקרים ויותר מ־2,500 משתתפים, מצאה שונות נמוכה יותר במדדים מסוימים של קצב הלב הקשורים לפעילות וגאלית בקרב אנשים עם PTSD. עם זאת, גודל ההבדלים השתנה בהתאם לדרך המדידה. [2]

כלומר, יש בסיס מחקרי לכך שטראומה מתמשכת ו־PTSD יכולים להיות קשורים לשינויים בוויסות הגופני. אבל אין לנו מד עצבי פשוט שאומר: ״האדם נמצא עכשיו במצב טראומה״.

זו הבחנה חשובה מאוד.

בגישת מארג אני מתייחס לתגובות האלה קודם כול כניסיונות הסתגלות. אם הגוף מגביר דריכות, קופא או מצמצם תחושה, אין פירוש הדבר שהוא ״עושה משהו לא נכון״. ייתכן שהוא משתמש בתגובה שבעבר הייתה מועילה או אפילו חיונית.

הבעיה מתחילה כשהתגובה הישנה מופיעה שוב ושוב גם במצבים שבהם כבר קיימות אפשרויות אחרות.

עוררות יתר: כשהאזעקה רגישה מדי

עוררות יתר היא אולי התגובה שקל ביותר לזהות.

היא יכולה להופיע כדופק מהיר, מתח שרירי, נשימה קצרה, אי־שקט, קשיי שינה, רגישות לרעש, עצבנות, צורך לסרוק את הסביבה או קושי להפנות את הקשב למשהו אחר.

אבל עוררות אינה בהכרח פחד מודע.

אדם יכול לומר ״אני לא מפחד״ ובו בזמן לשבת במסעדה כך שיוכל לראות את הדלת. הוא יכול להרגיש שהוא פשוט ״טיפוס שלא אוהב הפתעות״, בזמן שהגוף שלו מתכונן שוב ושוב לאפשרות שמשהו עומד לקרות.

לפעמים דריכות כזאת מופיעה לאחר אירוע חד: תאונה, תקיפה, מלחמה, אסון או חוויה אחרת של איום משמעותי. לפעמים היא נבנית לאורך זמן בסביבה שבה היה קשה לדעת מתי תגיע ההתפרצות הבאה, אם יהיה מי שיגן, או האם קשר שאמור היה להיות בטוח יהפוך פתאום למאיים.

הגוף לומד הסתברויות.

אם העולם היה בלתי צפוי מספיק פעמים, להיות מוכן מראש עשוי להרגיש בטוח יותר מאשר להרפות.

קיפאון: כשאין לאן ללכת

יש רגעים שבהם מערכת ההגנה אינה מארגנת אותנו לברוח או להילחם, אלא דווקא לעצירה.

חשוב כאן לדייק בשפה. המילה ״קיפאון״ משמשת ביומיום לתיאור כמה תופעות שונות. במחקר מוכר מצב מסוים בשם tonic immobility, קיפאון טוני, תגובה בלתי רצונית שיכולה לכלול עיכוב משמעותי של תנועה וקול במצב של פחד קיצוני ותחושת חוסר מוצא.

מטא־אנליזה של 27 מחקרים מצאה קשר בין עוצמת הקיפאון הטוני בזמן האירוע לבין חומרת תסמיני PTSD לאחר מכן. התגובה תועדה במיוחד במצבים של אלימות בין־אישית. [3]

אבל לא כל אדם שאומר ״קפאתי״ חווה tonic immobility, ולא כל עצירה של הגוף פועלת באותו מנגנון.

לפעמים הקיפאון הוא דרוך מאוד. הגוף אינו זז, אבל בפנים קיימת עוררות עצומה. לפעמים מופיעות תגובות אחרות של חוסר תנועה. לכן גם המשפט הנפוץ ״קיפאון הוא מצב פרא־סימפתטי״ הוא פשוט מדי.

מה שחשוב לאדם שחווה את הקיפאון אינו בדרך כלל שמו המדויק של הענף העצבי, אלא ההבנה שהיעדר פעולה אינו בהכרח בחירה.

אדם יכול לרצות לברוח ולא להצליח להזיז את הרגליים. הוא יכול לרצות לדבר ולא למצוא קול. הוא יכול לדעת בדיעבד מה היה רוצה לעשות, ולשפוט את עצמו במשך שנים על כך שלא עשה זאת.

ההבנה שקיפאון עשוי להיות תגובה אוטומטית של הגנה יכולה להחזיר מעט חמלה למקום שבו נוצרה בושה.

ניתוק: כשהדרך לשרוד היא להתרחק מן החוויה

ניתוק, או דיסוציאציה, יכול להיראות אחרת לגמרי.

לעיתים האדם מרגיש שהעולם נעשה רחוק או לא ממשי. לפעמים הגוף מרגיש כאילו אינו שלו. הזמן יכול להיות מוזר, התחושות עמומות, והמחשבה נעשית ערפילית. אדם יכול להמשיך לתפקד כלפי חוץ ובו בזמן להרגיש שכמעט אינו נמצא בתוך מה שקורה.

ב־PTSD מוכר גם תת־סוג דיסוציאטיבי הכולל במיוחד דה־פרסונליזציה, תחושת ניתוק מן העצמי, ודה־ריאליזציה, תחושה שהעולם אינו ממשי.

בעולם הסומטי מקובל לעיתים לצייר את הניתוק כקצה התחתון של סולם העוררות: עוררות יתר למעלה, ניתוק למטה.

זו יכולה להיות מפה קלינית מועילה, אבל המחקר אינו תומך בה כמשוואה פיזיולוגית פשוטה. סקירה שיטתית של 28 מחקרים לא מצאה דפוס אוטונומי עקבי שמאפשר לומר שדיסוציאציה טראומטית היא תמיד מצב של תת־עוררות. בחלק מהמחקרים נמצאו תגובות מוחלשות, באחרים תגובות מוגברות, ובחלקם לא נמצא דפוס ברור. [4]

לכן עדיף לחשוב על עוררות יתר, קיפאון וניתוק כעל צורות שונות שבהן אדם עשוי להגיב לאיום או להצפה, ולא כעל שלוש מגירות סגורות.

גם אותו אדם יכול לנוע ביניהן.

הוא יכול להיכנס לוויכוח בעוררות גבוהה, לעבור לקיפאון כאשר נדמה שאין מוצא, ואחר כך להרגיש מנותק במשך שעות.

ומה עם התאוריה הפוליוואגלית?

בשנים האחרונות כמעט אי אפשר לדבר על טראומה ועבודה גופנית בלי לפגוש את התאוריה הפוליוואגלית של סטיבן פורג׳ס.

התאוריה מציעה מפה של מצבי ביטחון, גיוס הגנתי וקיפאון או קריסה, ותרמה מאוד לשפה שבה מטפלים ומנחים מדברים על ויסות, קשר והיכולת לנוע בין מצבים. גם בגישת מארג אני נעזר בחלק מן השפה הזאת כמפה פסיכואדוקטיבית וכדרך לעזור לאנשים להתבונן בתגובות שלהם בלי להפוך אותן לפגם באישיות.

אבל כאן חשוב לעשות הבחנה בין מפה קלינית שימושית לבין עובדה נוירופיזיולוגית מוסכמת.

בשנים האחרונות פורסמו ביקורות מדעיות משמעותיות על כמה מהנחות היסוד של התאוריה, במיוחד על ההסבר האבולוציוני שלה ועל הקישור הישיר בין ענפים מסוימים של עצב הוואגוס לבין מצבים רגשיים והתנהגותיים מוגדרים. ביקורת מ־2023 העלתה שאלות יסוד לגבי כמה מן הטענות המרכזיות של המודל, וב־2026 פרסמה קבוצה בינלאומית של חוקרים ביקורת רחבה עוד יותר. [5][6]

פורג׳ס עצמו דוחה חלק גדול מן הביקורת וטוען שהיא מפרשת באופן שגוי את התאוריה ואת המנגנונים שהיא מציעה. [7]

אין צורך שהקורא יכריע בוויכוח הזה כדי להפיק מן המפה משהו שימושי.

אפשר לומר: לפעמים אני מרגיש בטוח ומחובר. לפעמים אני מגויס לפעולה. לפעמים אני קופא או מתרחק מן החוויה.

פחות נכון לומר: ״אני עכשיו דורסלי ולכן אנחנו יודעים בדיוק מה עצב הוואגוס שלי עושה״.

מפה טובה אמורה לעזור לנו להתמצא. היא לא אמורה להפוך את האדם לתרשים.

לחזור ולבדוק: מה קורה כאן עכשיו?

אחת התופעות המבלבלות בטראומה היא שההווה והעבר יכולים להתערבב.

משהו שקורה עכשיו מזכיר למערכת משהו מן העבר, והתגובה מגיעה במהירות רבה. אדם יכול לדעת בשכל שהוא נמצא בחדר בטוח ובכל זאת להרגיש כאילו משהו מסוכן מתקרב.

כאן נכנסת אחת ההבחנות החשובות שאני מלמד בגישת מארג: לא מספיק לשכנע את עצמנו שאנחנו בטוחים. לפעמים צריך גם להתמצא מחדש בהווה.

אוריינטציה היא היכולת להפנות קשב אל הסביבה ולברר מה נמצא כאן באמת. איפה אני? מי נמצא איתי? מה השתנה? מה המרחק אל הדלת? מה אני רואה סביבי? האם יש משהו בחדר שמושך את העין דווקא משום שהוא נעים או מסקרן?

אין צורך להפוך זאת לתרגיל מסובך.

לפעמים המעשה הקטן של להרים את המבט ולראות את החדר הוא משמעותי יותר מעוד ניסיון להבין מדוע אני מרגיש כך.

זהו גם אחד המקומות שבהם גבולות מתחברים לוויסות. תחושת ביטחון אינה רק ״להיות רגוע״. היא קשורה גם לידיעה שאני יכול להתקרב ולהתרחק, לבחור, לעצור, לצאת מן החדר, לבקש עזרה או לומר שלא מתאים לי.

ככל שיש למערכת יותר אפשרויות, היא פחות תלויה בתגובה אחת.

הנשימה יכולה להרגיע, והיא יכולה גם לעורר

לנשימה יש מקום מיוחד בעבודה עם גוף וטראומה מפני שהיא גם אוטומטית וגם ניתנת להשפעה רצונית. אפשר לשנות קצב, עומק, יחס בין שאיפה לנשיפה, להוסיף עצירות או ליצור נשימה מהירה ורציפה.

אבל המשפט ״תנשום עמוק וזה ירגיע אותך״ רחוק מלהיות נכון תמיד.

טכניקות שונות של נשימה אינן עושות אותו דבר.

נשימה איטית ועדינה יכולה עבור אנשים רבים לתמוך בהרגעה ובוויסות. לעומתה, נשימה מהירה, עמוקה מאוד או נשימה היוצרת אוורור יתר יכולה לשנות במהירות את רמת הפחמן הדו־חמצני בדם, את תחושות הגוף ואת רמת העוררות. אצל אדם אחד זה ירגיש משחרר וחי, ואצל אחר זה עלול לעורר סחרחורת, פחד, נימול, תחושת אובדן שליטה או הצפה.

סקירה ומטא־אנליזה מ־2025 של מחקרים על פראניאמה בקרב אנשים עם הפרעות נפשיות מצאה אפשרות להשפעה מיטיבה קצרת טווח, אבל גם סיכון הטיה משמעותי במחקרים ומספר קטן יחסית של משתתפים. אירועים לא רצויים הופיעו יותר בטכניקות נשימה מהירות מאשר באיטיות. [8]

במחקר אקראי שבו נוספה פראניאמה לטיפול ממוקד טראומה ב־PTSD לא נמצא יתרון כולל ברור בתוצאה העיקרית. יתרה מכך, בקבוצה הקטנה שחוותה אירועים לא רצויים במהלך תרגולי עצירת נשימה נמצאה חומרת PTSD גבוהה יותר. החוקרים עצמם הדגישו שהממצאים ראשוניים. [9]

לכן בעבודה עם טראומה אינני מתייחס לנשימה כאל כלי אחיד.

בגישת מארג ובעבודה סומטית מסוימת אני נוהג להבחין גם בין סוגים שונים של היסטוריה טראומטית. בטראומת שוק, כלומר חוויה חדה של איום משמעותי כמו תאונה, תקיפה או אירוע קיצוני אחר, ובמיוחד כאשר האדם כבר נמצא בעוררות גבוהה, טכניקות נשימה שמגבירות עוד יותר את הגיוס הסימפתטי אינן בדרך כלל נקודת הפתיחה שאני מעדיף. המערכת כבר יודעת להאיץ. לעיתים המשימה הראשונית היא דווקא לעזור לה לגלות שאין צורך להאיץ עוד.

לעומת זאת, בטראומה התפתחותית או בטראומת קשר, כאשר חלק מן ההסתגלות ארוכת השנים מתבטא בצמצום, החזקה, קהות או התרחקות מן החיות, לעיתים יכולה להתאים בהמשך גם נשימה אקטיבית ומעוררת יותר. במצבים כאלה המטרה אינה ״להציף טראומה״, אלא לאפשר בהדרגה יותר תחושה, תנועה, אנרגיה ונוכחות, תוך יכולת לחזור בכל רגע לקרקע, לקשר ולוויסות.

חשוב לומר ביושר: ההבחנה הזאת היא עיקרון קליני וסומטי, ולא כלל שהמחקר כיום הוכיח לפי קטגוריות של טראומת שוק לעומת טראומה התפתחותית או קשרית. גם המונחים האלה הם מסגרות תיאוריות שימושיות ולא אבחנות רפואיות זהות. המחקר הקיים תומך בעיקר בעיקרון הרחב יותר: נשימה עשויה להשפיע על עוררות, וטכניקות מעוררות יותר דורשות זהירות רבה יותר.

השאלה הנכונה לכן אינה: ״איזו נשימה טובה לטראומה?״

השאלה היא: ״מה הנשימה הזאת עושה לאדם הזה, ברגע הזה?״

לא כל מה שמרגיש עמוק הוא ריפוי

בעבודה גופנית קיימת לפעמים משיכה לרגע הדרמטי.

רעד חזק. בכי עמוק. צעקה. נשימה עוצמתית. תחושה ש״משהו נפתח״.

חוויה כזאת יכולה להיות משמעותית מאוד, אבל העוצמה שלה אינה אומרת בהכרח שהיא מועילה יותר מחוויה קטנה ושקטה.

בגישת מארג אני מעדיף לחשוב על העבודה עם טראומה פחות כעל שבירת הגנות ויותר כעל יצירת תנאים שבהם כבר אין צורך להחזיק אותן באותה עוצמה.

הגנה שנוצרה במשך שנים אינה אויב.

אם אדם למד להפסיק להרגיש כדי לשרוד, קשה לצפות ממנו לעבור בתוך מפגש אחד מתחושת קהות לעומק רגשי עצום ולהניח שהמערכת תפרש זאת כביטחון.

לפעמים השינוי מתחיל במשהו קטן בהרבה: לשים לב שהרגליים מונחות על הרצפה. לגלות שאפשר להביט סביב ולא רק בנקודה אחת. להרגיש כיווץ ולדעת שאפשר לעצור. לחוש מעט יותר חום בידיים. לנשום נשימה אחת בלי לנסות לשנות אותה.

זה אולי פחות מרשים מבחוץ.

למערכת העצבים זו יכולה להיות חוויה חדשה לגמרי.

המטרה אינה להיות רגועים כל הזמן

ויסות אינו מצב שבו האדם רגוע תמיד.

מערכת עצבים בריאה צריכה לדעת להתעורר. אנחנו זקוקים לגיוס כדי לרוץ, להתווכח על דבר חשוב, ליצור, להתרגש, להתאהב, לקיים יחסי מין, להופיע מול קהל ולהגן על עצמנו כשבאמת יש סכנה.

גם קיפאון רגעי אינו בהכרח פתולוגי. אם נשמע רעש מפתיע, טבעי לעצור לרגע ולהקשיב.

והיכולת להתרחק מעט מחוויה קשה יכולה לפעמים להיות הגנה מועילה.

השאלה היא גמישות.

האם אני יכול לעבור מדריכות למנוחה כשהסכנה חלפה? האם אני יכול להתעורר לפעולה בלי לאבד את עצמי? האם אני יכול לעצור בלי להישאר קפוא? האם לאחר רגע של ניתוק אני מסוגל לחזור בהדרגה אל הגוף, אל החדר ואל האנשים שנמצאים איתי?

במובן הזה, החלמה אינה מחיקה של מנגנוני ההישרדות.

היא הרחבת הרפרטואר.

מתי כדאי לבקש עזרה?

אחרי אירוע קשה טבעי לחוות במשך זמן מסוים דריכות, חלומות, מחשבות חוזרות, רגישות, פחד או צורך להימנע מדברים שמזכירים את מה שקרה. אצל אנשים רבים התגובות נחלשות בהדרגה.

כדאי לפנות לאשת או איש מקצוע כאשר התסמינים נמשכים, גורמים למצוקה משמעותית או פוגעים בשינה, בעבודה, בקשרים, במיניות או ביכולת לנהל את היום־יום. חשוב במיוחד לפנות לעזרה כאשר קיימים פלאשבקים משמעותיים, ניתוק חוזר, שימוש מוגבר בחומרים כדי להתמודד, התקפי חרדה קשים או תחושה שהחיים הולכים ומצטמצמים סביב הימנעות מן הסכנה.

PTSD הוא מצב שניתן לטפל בו. קיימות פסיכותרפיות ממוקדות טראומה בעלות בסיס מחקרי משמעותי, ואין חובה להסתמך על עבודה גופנית או על טכניקות נשימה בלבד.

עבודה סומטית, תנועה, יוגה, מדיטציה ונשימה יכולות להיות משמעותיות עבור אנשים מסוימים, ולעיתים להשתלב היטב בתהליך רחב יותר. אבל הן אינן צריכות להפוך למבחן אומץ, ואין צורך להמשיך בטכניקה שמגבירה שוב ושוב הצפה רק משום שהיא אמורה להיות ״מרפאה״.

כשהגוף מגלה שיש יותר מאפשרות אחת

אולי הרגע החשוב ביותר אינו הרגע שבו הגוף מפסיק להגיב.

אולי הוא הרגע שבו הגוף מגיב, ואנחנו מגלים שאנחנו כבר לא חייבים ללכת איתו עד סוף המסלול הישן.

הלב מתחיל לדפוק, אבל אפשר להסתכל סביב.

הכתפיים מתכווצות, אבל אפשר להרגיש גם את הכיסא.

משהו רוצה לברוח, ואפשר לבדוק אם עכשיו באמת צריך ללכת.

מתחיל ניתוק, ואפשר לומר לאדם שמולנו: ״אני קצת מתרחק עכשיו. תן לי רגע״.

לאט לאט נוצרת אפשרות חדשה: לא למחוק את האזעקה, אלא לכייל אותה.

הגוף אינו צריך ללמוד שלעולם לא תהיה עוד סכנה. אף אחד מאיתנו אינו יכול להבטיח לו את זה.

הוא יכול ללמוד דבר אחר: גם כאשר משהו מפעיל אותי, יש לי יותר מדרך אחת להגיב. אני יכול להתמצא, להרגיש, לבחור, לפנות לעזרה, להתקרב או להתרחק. אני כאן, וההווה אינו מוכרח להסתיים כמו העבר.

על המחבר

ד״ר סוג׳יי שמש (DVM – Doctor of Veterinary Medicine) הוא מייסד גישת מארג ומייסד אלמ״א. הוא מנחה ותיק בתחומי המיניות, הזוגיות, הטנטרה והעבודה הגופנית־רגשית. עבודתו משלבת טנטרה, מדיטציה, תנועה, נשימה, גשטלט, קונסטלציה משפחתית, החוויה הסומטית ושיטות נוספות לעבודה עם טראומה, גוף, מיניות, רגש ותודעה.

חשוב לדעת

המאמר מספק מידע כללי ואינו תחליף לייעוץ רפואי, נפשי או זוגי המותאם באופן אישי. אין להפסיק או לשנות טיפול תרופתי ללא התייעצות עם בעל המקצוע המטפל.

מקורות והעמקה

מקורות מתוך חומרי הלימוד של התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 10, טראומה, גוף ומערכת העצבים: עקרונות עבודה סומטית חלק א׳״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 28, אוריינטציה, גבולות ויכולת התמצאות בעולם לאחר טראומה״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 45, התאוריה הפוליוואגלית״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 67, נרשם בגוף, נשימה, טראומה וחיות״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג.

מחקרים ומקורות מקצועיים נוספים

[1] World Health Organization. (2024). Post-traumatic stress disorder.

[2] Tucker, R. C., Taylor, P. J., & Robinson, S. J. (2026). A multi-level meta-analysis of vagally-mediated heart rate variability and post-traumatic stress disorder. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 184, 106585. doi: 10.1016/j.neubiorev.2026.106585.

[3] Coimbra, B. M., Hoeboer, C. M., van Zuiden, M., Williamson, R. E., D'Elia, A. T., Mello, A. F., Mello, M. F., & Olff, M. (2023). The relationship between tonic immobility and the development, severity, and course of posttraumatic stress disorder: Systematic and meta-analytic literature review. Journal of Anxiety Disorders, 97, 102730. doi: 10.1016/j.janxdis.2023.102730.

[4] Beutler, S., Mertens, Y. L., Ladner, L., Schellong, J., Croy, I., & Daniels, J. K. (2022). Trauma-related dissociation and the autonomic nervous system: A systematic literature review of psychophysiological correlates of dissociative experiencing in PTSD patients. European Journal of Psychotraumatology, 13(2), 2132599. doi: 10.1080/20008066.2022.2132599.

[5] Grossman, P. (2023). Fundamental challenges and likely refutations of the five basic premises of the polyvagal theory. Biological Psychology, 180, 108589. doi: 10.1016/j.biopsycho.2023.108589.

[6] Grossman, P., et al. (2026). Why the Polyvagal Theory Is Untenable: An international expert evaluation of the polyvagal theory and commentary upon Porges, S. W. (2025). Clinical Neuropsychiatry, 23(1), 100-112. doi: 10.36131/cnfioritieditore20260110.

[7] Porges, S. W. (2026). When a Critique Becomes Untenable: A Scholarly Response to Grossman et al.’s Evaluation of Polyvagal Theory. Clinical Neuropsychiatry, 23(1), 113-128. doi: 10.36131/cnfioritieditore20260111.

[8] Mütze, C., Mitzinger, D., & Haller, H. (2025). Effectiveness of pranayama for mental disorders: A systematic review and meta-analysis of randomized controlled trials. Frontiers in Psychiatry, 16, 1616996. doi: 10.3389/fpsyt.2025.1616996.

[9] Haller, H., Mitzinger, D., & Cramer, H. (2023). The integration of yoga breathing techniques in cognitive behavioral therapy for post-traumatic stress disorder: A pragmatic randomized controlled trial. Frontiers in Psychiatry, 14, 1101046. doi: 10.3389/fpsyt.2023.1101046.

מאמרים נוספים מאת סוג׳יי שמש

• מיניות אחרי טראומה: להחזיר בחירה, קצב וביטחון
• כשהמריבה מציפה: איך עוצרים ואיך חוזרים לשיחה

לקריאה נוספת באלמ״א