האם פתיחת הקשר יכולה לעזור כשיש פערים בחשק

מאת ד״ר סוג׳יי שמש (DVM, רפואה ווטרינרית)

המאמר מבוסס על חומרי הלימוד המקוריים של התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג, ועל מחקרים ומקורות מקצועיים נוספים המפורטים בסוף המאמר.

משפט אחד שמשנה את החדר

תארו לעצמכם סצנה אפשרית, המבוססת על מצבים זוגיים נפוצים ולא על מקרה אמיתי מתועד. שני בני זוג יושבים במטבח אחרי עוד שיחה על המיניות שלהם. אחד מרגיש שהוא מבקש ומתגעגע שוב ושוב. האחר מרגיש שכל שיחה הופכת את גופו לבעיה שצריך לפתור. אחרי שתיקה ארוכה נשמע המשפט: ״אולי פשוט נפתח את הקשר״.

לרגע נדמה שנכנס לחדר אוויר. אולי אפשר להפסיק לריב על תדירות. אולי מי שרוצה יותר יוכל לקבל מגע ועונג במקום אחר, ומי שרוצה פחות יוכל לנשום. אבל כמעט באותו רגע האוויר משתנה. אצל מי שהציע מופיעה תקווה. אצל מי ששמע עלולות להופיע שאלות אחרות: האם אני כבר לא מספיק? האם יש מישהו מסוים? מה יקרה אם אגיד לא?

שני הקולות ראויים לחמלה. הכמיהה למיניות, למגוון ולתחושת חיוּת אינה הופכת אדם לאנוכי. הרצון במונוגמיה, או הצורך בזמן לפני שינוי, אינם הופכים אדם לרכושני או לא מפותח. השאלה אינה מי מהם אמיץ יותר. השאלה היא מה באמת הוצע: הקלה על פער בחשק, או חיים בתוך מערכת יחסים מסוג אחר.

לא תרופה לחשק, אלא חוזה זוגי חדש

פער בחשק הוא הבדל בין שני אנשים, לא אבחנה של האדם שרוצה פחות. נייר עמדה מקצועי של החברה האירופית לרפואה מינית מדגיש שהוא אינו בהכרח הפרעה ואינו תמיד דורש טיפול.[1] הוא נעשה מכאיב כאשר הוא מקבל משמעות של דחייה, חובה או כישלון, וכאשר נוצר סביבו מעגל של רדיפה והתרחקות.

פתיחת קשר אינה משנה ישירות את החשק של מי שרוצה פחות. היא גם אינה מבטיחה שמי שרוצה יותר ירגיש רצוי דווקא על ידי האדם שאליו הוא מתגעגע. היא עשויה להרחיב את האפשרויות המיניות והרגשיות, אבל אינה מוחקת את הסיפור שכבר נכתב בין בני הזוג.

המחקר אינו מצביע על מבנה יחסים אחד שטוב יותר לכולם. מטא־אנליזה עדכנית של 35 מחקרים, ובה 24,489 משתתפים, לא מצאה הבדל ממוצע מובהק בשביעות הרצון הזוגית או המינית בין אנשים במונוגמיה ובאי־מונוגמיה. אין מכאן מסקנה שכל מבנה מתאים לכל אדם, ובוודאי לא תחזית למה שיקרה לזוג מסוים ברגע של משבר.[2]

גם המחקר הישיר על עצם הפתיחה מצומצם. מחקר פרוספקטיבי קצר אחד עקב במשך חודשיים אחר אנשים ששקלו לפתוח את הקשר. מי שפתחו דיווחו בממוצע על עלייה בשביעות הרצון המינית, אך לא על שינוי מובהק באיכות הקשר או בשביעות הרצון מהחיים. המחקר לא היה ניסוי, בדק אדם אחד מכל זוג וגייס בעיקר אנשים שכבר נטו בחיוב לפתיחה. הוא אינו הוכחה שפתיחת קשר מטפלת בפערי חשק.[3]

לכן נקודת המוצא היא פשוטה: פתיחת קשר אינה טיפול בחשק. היא שינוי במבנה היחסים. להבנת הפער עצמו אפשר להיעזר במאמר ״לא תמיד מתחשק לנו יחד: על פערי חשק, לחץ וחופש בזוגיות״.

מה אנחנו מבקשים למצוא מחוץ לקשר?

השאלה ״מה חסר לי?״ מובילה לעיתים מיד לתשובה מינית: יותר תדירות, יותר משחק, פרקטיקה אחרת או גוף חדש. אלה תשובות אפשריות ולגיטימיות. אבל לפעמים האדם מבקש לפגוש מחוץ לקשר גם חלק מעצמו: ספונטניות שנרדמה, זהות שכמעט אינה מקבלת מקום, תחושת נחשקות, עצמאות או האפשרות להיות לרגע מישהו שאינו מחזיק את כל ההיסטוריה הזוגית.

מחקר איכותני על מניעים לאי־מונוגמיה מצא מגוון רחב של סיבות שדווחו על ידי המשתתפים, ובהן אוטונומיה, ערכים, קשר, מיניות וצמיחה. הוא אינו מלמד אילו מניעים מבטיחים הצלחה, אבל הוא מזכיר שלא כל רצון לפתוח הוא רק חיפוש אחר יותר סקס.[4]

כשאני מלמד בתכנית ההכשרה של מארג על יציאה ממערכות יחסים מונוגמיות, אני שואל את התלמידים:מה אני מקווה למצוא בעצמי דרך המפגש האחר? זו עדשה מקצועית וטנטרית אפשרית, לא הסבר לכל קשר פתוח ולא דרך להפוך רצון באי־מונוגמיה לבגידה סמויה.

אפשר לשאול: אם האדם החדש לא היה מופיע, איזה חלק בי עדיין היה מבקש חיים? האם ניסיתי להביא אותו אל העבודה, היצירה, החברות, הגוף או הקשר הקיים? והאם פתיחת הקשר היא הרחבה של חיים שיש בהם כנות, או דלת צדדית שמאפשרת לא לדבר על מה שכואב בבית?

לפני שפותחים דלת, מי באמת רוצה לעבור בה?

יש הבדל בין שני אנשים שסקרנים, כל אחד בדרכו, לגבי אי־מונוגמיה, לבין מצב שבו אחד רוצה לפתוח והאחר אומר כן כדי למנוע פרידה. רצון משותף אינו דורש התלהבות זהה. אפשר לרצות וגם לחשוש. אפשר להיות סקרנים ולבקש חודשים של בירור. אבל כן חופשי זקוק לאפשרות ממשית של לא, לא עכשיו ואולי.

המחקר הישיר על הסכמה לפתיחת קשר מתוך פחד עדיין דל. מחקר על דפוסים לא־מונוגמיים מציע לבחון יחד הסכמה הדדית, תקשורת ונוחות, ולא להסתפק בתווית ״פתוח״.[5] מן הניסיון המקצועי ומעקרונות ההסכמה אפשר להוסיף שאלה אחרת: מה צפוי לקרות אם אחד יאמר ״אני לא רוצה״? אם התשובה היא ענישה, שתיקה, השפלה או איום בפרידה, מרחב הבחירה כבר הצטמצם. זו המלצה אתית ומקצועית, לא ממצא שמוכיח שכל היסוס הוא כפייה.

שאלת בירור חדה היא: אילו פער החשק היה נעלם מחר, האם כל אחד מאיתנו עדיין היה רוצה לבחון מבנה פתוח? אם רק אחד משיב כן, אין בכך מיד תשובה סופית. יש בכך מידע שאסור למהר לעקוף.

גם לאחר שהתקבלה החלטה, מותר לשנות עמדה. הסכמה לפתיחה אינה התחייבות לכל החיים, והסכמה כללית אינה אישור לכל אדם, מפגש או סוג קשר. אפשר לבקש האטה או בחינה מחדש. אין הבטחה שכל בקשה תחזיר את הקשר בדיוק למצבו הקודם, אבל הזכות להביע אותה נשארת. להעמקה אפשר לקרוא את ״כן, לא, אולי: השיחה שלפני מפגש אינטימי״.

פתיחה, אולטימטום ובגידה אינם אותו דבר

אי־מונוגמיה בהסכמה היא מונח גג למבנים שבהם קיימת ידיעה והסכמה לקשרים מיניים או רגשיים נוספים. ״קשר פתוח״ יכול לתאר דברים שונים מאוד, ולכן עצם המילה אינה מספיקה. יש זוגות שמסכימים על מפגשים מיניים בלבד, אחרים מאפשרים קשרים רגשיים, ולכל מבנה נדרשות שפה והסכמות משלו.

אולטימטום נשמע אחרת: ״תסכימי, או שאעשה זאת בכל מקרה״. פתיחה חד־צדדית אינה אי־מונוגמיה בהסכמה, גם אם האדם משתמש במילה ״חופש״. בגידה או הסתרה אינן מוגדרות רק לפי מספר האנשים, אלא לפי ההסכם שהופר והמידע שנמנע. גם בתוך קשר פתוח אפשר לבגוד, למשל כאשר מסתירים קשר בניגוד להסכמות או משנים תנאי בריאות מינית בלי ליידע.[5]

אחת ההבחנות המרכזיות שאני מציע בגישת מארג היא שאדם עשוי לקחת לעצמו חופש שאינו מוכן להעניק לאחר. זו יכולה להיות דרך להבין יחסי כוח, אך היא אינה הסבר לכל בגידה. האחריות להפרת הסכם נשארת אצל מי שהפר אותו.

פתיחה עתידית גם אינה מוחקת בגידה קודמת. לפי ספרות קלינית, כאשר קיימת פגיעה באמון צריך לעסוק בה בפני עצמה, ולא להניח שהחלפת ההגדרה הזוגית תפתור אותה.[6]

האדם השלישי אינו פתרון זוגי

קל לדבר על ״למצוא בחוץ״ כאילו בחוץ מחכה פתרון נטול צרכים. אבל האדם הנוסף אינו תרופה לפער, ספק של שירות מיני או שסתום שמווסת את הלחץ בין בני הזוג. יש לו גוף, לב, זמן, גבולות וציפיות. ייתכן שהוא ירצה קשר עמוק יותר. ייתכן שירצה פחות. ייתכן שיתאהב, ישנה את דעתו או ייפגע מהחלטה שהתקבלה בלעדיו.

מחקרים איכותניים על מטאמורים, כלומר אנשים שחולקים בן או בת זוג בלי להיות בהכרח בקשר זה עם זה, מתארים תמונה מורכבת: תמיכה לצד אובדן זמן, שמחה לצד קנאה, העשרה לצד פגיעה.[7] מחקר איכותני נוסף על היררכיות מתאר שלמילים כמו ״קשר ראשי״ יש השלכות מעשיות דרך מגורים, כסף, ילדים, תעדוף וזכות וטו.[8] אלה מחקרים קטנים ואינם קוד אתי, אבל הם מזכירים שהזוג המקורי אינו האדם היחיד שעליו ההחלטה פועלת.

אחריות מתחילה בגילוי כן של מבנה הקשר ושל המגבלות הרלוונטיות. אם יש זכות וטו, סודיות, גבול לזמן או אפשרות שהקשר ייסגר בבת אחת, האדם הנוסף זקוק למידע כדי לבחור אם זה מתאים לו. הסכמה בין שני בני הזוג אינה יכולה להינתן בשמו.

קנאה, חופש ויחסי כוח

קנאה אינה תקלה בתוכנה ואינה הוכחה שהלב אינו מפותח דיו. היא יכולה להיות תערובת של פחד מהחלפה, געגוע, אובדן זמן, השוואה, פגיעה בערך העצמי או תחושה שהמעמד בקשר השתנה. לפעמים היא מזמינה שיחה. לפעמים היא מצביעה על גבול אמיתי. ולפעמים שני הדברים נכונים יחד.

מחקר אחד מצא שבממוצע אנשים החיים באי־מונוגמיה בהסכמה עשויים לדווח על פחות מצוקה ויותר שמחה עבור בן הזוג בתרחישים של קשר נוסף, אך הקנאה אינה נעלמת, והבדלי ממוצע אינם מנבאים אדם מסוים.[9] אין הבטחה שנשימה, תקשורת או עבודה טנטרית יעלימו אותה. אפשר ללמוד לשהות עם רגש בלי לפעול מיד, אך אין חובה להסכים למבנה יחסים רק כדי להוכיח שאפשר לשאת אותו.

גם סימטריה דורשת בדיקה. לפעמים לשני בני הזוג יש אותה רשות ורק אחד משתמש בה. לפעמים הם מסכימים במפורש על חירויות שונות. מבנה לא־סימטרי אינו בהכרח פוגעני, אבל כדאי לשאול מי באמת בחר בו ומי יכול לשאת את מחירו. תלות כלכלית, אחריות הורית, פער במעמד או פחד מאובדן הבית יכולים להפוך ״הסכמה״ למילה דקה שמכסה פער כוח גדול.

חופש אינו רק האפשרות לצאת לדייט. הוא גם האפשרות לומר אמת, לבקש שינוי, לשמוע לא ולשאת את העובדה שלא כל הרצונות יכולים להתקיים יחד.

היומן, הלב והגוף: מה משתנה בפועל

פתיחה אינה מתרחשת רק במיטה. היא נכנסת ליומן, לטלפון, לבית ולחלוקת העומס. מי נשאר עם הילדים כשאדם אחר יוצא? כמה כסף וזמן מוקדשים לקשרים נוספים? האם לילה מחוץ לבית נחווה כביטוי לחופש או כאובדן של זמן זוגי? מה מספרים לחברים ולמשפחה, ומה נשאר פרטי? אין תשובה אחת, אבל הדברים נעשים ממשיים מהר מאוד.

גם תקשורת משתנה. צריך לדבר על מה משתפים ומה לא, מה נחשב פרטיות ומה נהפך להסתרה, כיצד מודיעים על שינוי, ומה עושים כששיחה מוצפת. המאמר ״איך לדבר על מיניות בלי שהשיחה תהפוך לריב״ יכול לסייע בבניית שיחה שאינה תחרות שכנוע.

בריאות מינית היא חלק מן ההסכמה, לא הערת שוליים. זיהומים רבים יכולים להיות ללא תסמינים, וסוג הבדיקות תלוי בפרקטיקות ובאתרי החשיפה. אין ״בדיקה מלאה״ אחת שמתאימה לכולם.[11] קונדומים מפחיתים מאוד את הסיכון לרוב הזיהומים המועברים במין ול־HIV כאשר משתמשים בהם נכון ובעקביות, אך אינם מעניקים הגנה מוחלטת מפני כל זיהום.[12]

לפי הצורך כדאי לדבר עם איש או אשת מקצוע על חיסונים, מניעת היריון ועל PrEP, טיפול מונע לפני חשיפה ל־HIV לאנשים שעשויים להפיק ממנו תועלת.[13] במקרה של חשיפה אפשרית ל־HIV, PEP הוא טיפול חירום שיש להתחיל בהקדם ולא יאוחר מ־72 שעות, לאחר הערכה רפואית.[14] זהו מידע כללי בלבד, לא תוכנית רפואית אישית.

השיחה האחראית אינה מסתפקת ב״נבדקתי״. היא כוללת מה נבדק, מתי, אילו חשיפות היו מאז, באילו אמצעי הגנה משתמשים ואיזה שינוי מחייב עדכון. להרחבה אפשר לקרוא את ״מתי כדאי להיבדק לזיהומים המועברים במין – ואילו בדיקות לבקש?״

השאלות שכדאי לשאול לפני שמחליטים

לא כל זוג צריך להגיע ליציבות מושלמת לפני שינוי. אין גם מחקר שמציע רשימת התוויות־נגד מוסכמת לפתיחת קשר. ובכל זאת, מן הניסיון המקצועי ומעקרונות של הסכמה ובטיחות יש מצבים שבהם נכון להאט. זו המלצה קלינית ואתית, לא חוק מדעי.

כדאי לעצור כאשר אחד מסכים בעיקר מפחד מפרידה; כאשר יש איום, כפייה, מעקב או אלימות; כאשר אדם מסוים כבר מחכה בחוץ והדחיפות אינה משאירה זמן לבחור; כאשר מבקשים להכשיר בדיעבד בגידה; או כאשר בני הזוג אינם מסוגלים לדבר על גבולות, זמן ובריאות מינית בלי בוז, ענישה או פחד. במצבים של אלימות או כפייה, בטיחות ופנייה לעזרה מתאימה קודמות לתרגיל זוגי.

לפני שמחליטים, אפשר לשבת עם כמה שאלות. לא חייבים לענות על כולן בערב אחד:

• אילו פער החשק היה נעלם, האם כל אחד מאיתנו עדיין היה רוצה קשר פתוח?

• מה אני מקווה למצוא, ומה אני מפחד לאבד?

• האם ״לא״ או ״לא עכשיו״ יכולים להיאמר בלי איום על הקשר?

• למה בדיוק אנחנו מתכוונים במילים ״קשר פתוח״?

• כיצד יתחלקו זמן, בית, כסף ואחריות הורית, אם יש ילדים?

• איזה מידע נשתף זה עם זה ועם אנשים נוספים?

• מה נעשה אם תופיע התאהבות, קנאה עזה, הפרת הסכם או בקשה לעצור?

אפשר גם לקבוע מראש מועד לחזור לשיחה, לא כדי לשאול אם ״הצלחנו״, אלא מה למדנו. לפעמים התשובה תהיה להמשיך. לפעמים להאט, לשנות או לסגור. ולפעמים הבירור יחשוף פער ערכי עמוק: אדם אחד זקוק למונוגמיה והאחר זקוק לאי־מונוגמיה. לא כל פער ניתן לפתור באמצעות ניסוח טוב יותר.

גם בקשר פתוח לא תמיד רוצים באותו זמן

יותר אפשרויות אינן מבטיחות תחושת רצייה. אדם יכול לפגוש פרטנרים נוספים ועדיין להתגעגע דווקא למגע עם בן הזוג הוותיק. אדם אחר יכול לחוש פחות לחץ בקשר המרכזי, אך לפגוש פחד חדש סביב זמן, השוואה או התאהבות. אין תוצאה אחת שאפשר להבטיח מראש.

המחקר הישיר על פערי חשק בתוך קשרים פתוחים עדיין מצומצם. סקר בקרב מבוגרים המזוהים עם קינק ואי־מונוגמיה מצא שפערים בחשק ובתחומי עניין מיניים קיימים גם בקהילה הזאת, ולעיתים היו בין המניעים לבחירת המבנה. המדגם אינו מייצג ואינו מוכיח מה הפתיחה עושה לפער.[10]

מבחינה מקצועית, זו תזכורת פשוטה: לכל גוף ולכל קשר יש קצב. פתיחה יכולה לשנות את הדרך שבה חיים עם הפער, אך אינה מבטלת את האפשרות ששני אנשים מסוימים ירצו דברים שונים בזמנים שונים. היא גם אינה פוטרת מן השאלה כיצד נשמרים חיבה ומגע שאינם מבחן לחשק.

חופש בלי בריחה: לא כל דלת חייבים לפתוח

בגישת מארג ובחלק מן הגישות הטנטריות המודרניות, ארוס נתפס לא רק כדחף לקיים יחסי מין אלא כאנרגיית חיים, סקרנות ותנועה אל מפגש. זהו מבט טנטרי ואלטרנטיבי, לא ממצא מדעי ולא עמדה אחידה של כל מסורות הטנטרה.

המבט הזה יכול להזמין שאלה אחרת על חופש. האם חופש הוא היעדר גבולות, או היכולת לבחור ולשאת את תוצאות הבחירה? האם אני יכול להרגיש תשוקה בלי להפוך אותה לזכאות? האם אני יכול לפגוש קנאה בלי לבטל אותה כחסימה רוחנית, ובלי לתת לה לנהל לבדה את ההחלטה?

נוכחות, נשימה והקשבה לגוף עשויות לעזור לזהות פחד, כמיהה או כיווץ. הן אינן קוראות את התשובה במקום האדם, ואינן מבטיחות שהקנאה תיעלם. אהבה אינה דורשת שכל רצון ייענה, וחופש אינו מעניק זכות לגופו של בן הזוג או להסכמתו לשינוי מבני.

אנחנו יכולים לחזור עכשיו אל המטבח. המשפט ״אולי נפתח את הקשר״ עדיין נמצא בחדר, אבל הוא כבר אינו פתרון קסם וגם לא בהכרח איום. הוא יכול להיות הזמנה לבחור במונוגמיה באופן מודע, לפתוח את הקשר, להמתין, לפנות לליווי או להכיר בפער שקשה לגשר עליו.

אולי השאלה החשובה אינה אם אתם פתוחים מספיק כדי לשנות את הקשר, אלא אם יש בקשר די חופש לומר אמת. אם איש מכם לא היה צריך לשכנע, ואיש מכם לא היה צריך להסכים מפחד, באיזה מבנה הייתם בוחרים, ואיזו אחריות הייתם מוכנים לשאת כדי לחיות בו ביושר?

על המחבר

ד״ר סוג׳יי שמש (DVM – Doctor of Veterinary Medicine) הוא מייסד גישת מארג ומייסד אלמ״א. הוא מנחה ותיק בתחומי המיניות, הזוגיות, הטנטרה והעבודה הגופנית־רגשית. עבודתו משלבת טנטרה, מדיטציה, תנועה, נשימה, גשטלט, קונסטלציה משפחתית, החוויה הסומטית ושיטות נוספות לעבודה עם טראומה, גוף, מיניות, רגש ותודעה.

חשוב לדעת

המאמר מספק מידע כללי ואינו תחליף לייעוץ רפואי, נפשי או זוגי המותאם באופן אישי. אין להפסיק או לשנות טיפול תרופתי ללא התייעצות עם בעל המקצוע המטפל.

מקורות והעמקה

מקורות מתוך חומרי הלימוד של התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג

שמש, סוג׳יי. ״ספר קורס מארג: פרק 40, יציאה מהקשר וסוגיי מערכות יחסים, תת־פרק: מעבר לקווים: הבנת תופעת הבגידות במערכות יחסים״, התוכנית להכשרת מנחים בגישת מארג. פרק זה עומד בבסיס המבט המקצועי והטנטרי המוצג במאמר, ובפרט ההבחנה בין חופש מוסכם לבין נטילת חופש חד־צדדית והבירור על משמעותו של קשר נוסף.

מחקרים ומקורות מקצועיים נוספים

[1] Dewitte, M., Carvalho, J., Corona, G., Limoncin, E., Pascoal, P., Reisman, Y., & Štulhofer, A. (2020). Sexual desire discrepancy: A position statement of the European Society for Sexual Medicine. Sexual Medicine, 8(2), 121–131. https://doi.org/10.1016/j.esxm.2020.02.008

[2] Anderson, J. R., Hinton, J. D. X., Bondarchuk-McLaughlin, A., Rosa, S., Tan, K. J., & Moor, L. (2026). Countering the monogamy-superiority myth: A meta-analysis of the differences in relationship satisfaction and sexual satisfaction as a function of relationship orientation. The Journal of Sex Research, 63(1), 130–142. https://doi.org/10.1080/00224499.2025.2462988

[3] Murphy, A. P., Joel, S., & Muise, A. (2021). A prospective investigation of the decision to open up a romantic relationship. Social Psychological and Personality Science, 12(2), 194–201. https://doi.org/10.1177/1948550619897157

[4] Wood, J., De Santis, C., Desmarais, S., & Milhausen, R. (2021). Motivations for engaging in consensually non-monogamous relationships. Archives of Sexual Behavior, 50(4), 1253–1272. https://doi.org/10.1007/s10508-020-01873-x

[5] Hangen, F., Crasta, D., & Rogge, R. D. (2020). Delineating the boundaries between nonmonogamy and infidelity: Bringing consent back into definitions of consensual nonmonogamy with latent profile analysis. The Journal of Sex Research, 57(4), 438–457. https://doi.org/10.1080/00224499.2019.1669133

[6] Bairstow, A. (2017). Couples exploring nonmonogamy: Guidelines for therapists. Journal of Sex & Marital Therapy, 43(4), 343–353. https://doi.org/10.1080/0092623X.2016.1164782

[7] Arter, J., & Bunge, S. S. (2024). Perceived impacts of partners’ other relationships on oneself in consensual nonmonogamy. Archives of Sexual Behavior, 53(4), 1415–1429. https://doi.org/10.1007/s10508-024-02823-7

[8] Arter, J., & Bunge, S. (2025). What does “primary” mean? A qualitative investigation of hierarchies in consensually nonmonogamous relationships. Sexuality & Culture, 29, 1281–1296. https://doi.org/10.1007/s12119-025-10323-6

[9] Mogilski, J. K., Reeve, S. D., Nicolas, S. C. A., Donaldson, S. H., Mitchell, V. E., & Welling, L. L. M. (2019). Jealousy, consent, and compersion within monogamous and consensually non-monogamous romantic relationships. Archives of Sexual Behavior, 48(6), 1811–1828. https://doi.org/10.1007/s10508-018-1286-4

[10] Vilkin, E., & Sprott, R. (2021). Consensual non-monogamy among kink-identified adults: Characteristics, relationship experiences, and unique motivations for polyamory and open relationships. Archives of Sexual Behavior, 50(4), 1521–1536. https://doi.org/10.1007/s10508-021-02004-w

[11] Centers for Disease Control and Prevention. (2026, March 17). Getting tested for STIs. https://www.cdc.gov/sti/testing/index.html

[12] World Health Organization. (2025, February 14). Condoms. https://www.who.int/news-room/fact-sheets/detail/condoms

[13] Centers for Disease Control and Prevention. (2026, April 30). Clinical guidance for PrEP. HIV Nexus. https://www.cdc.gov/hivnexus/hcp/prep/index.html

[14] Centers for Disease Control and Prevention. (2025). Antiretroviral postexposure prophylaxis after sexual, injection drug use, or other nonoccupational exposure to HIV: CDC recommendations, United States, 2025. MMWR Recommendations and Reports, 74(1), 1–56. https://www.cdc.gov/mmwr/volumes/74/rr/rr7401a1.htm

מאמרים נוספים מאת סוג׳יי שמש

• לא תמיד מתחשק לנו יחד: על פערי חשק, לחץ וחופש בזוגיות

לקריאה נוספת באלמ״א

• איך לדבר על מיניות בלי שהשיחה תהפוך לריב

• כן, לא, אולי: השיחה שלפני מפגש אינטימי

• מתי כדאי להיבדק לזיהומים המועברים במין – ואילו בדיקות לבקש?